סיפורי תוכים - אובדן של תוכים / אוהבת_תוכים

[אוהבת_תוכים]

אובדן של תוכים / אוהבת_תוכים

במשך השנים שאני מגדלת תוכים איבדתי, לצערי, אבדתי תוכים רבים שאהבתי - אחדים נפטרו ממחלות וחלקם פשוט ברחו כשלא הייתי בבית.
מתוך כל התוכים שלי היו שלושה תוכים שמאוד אהבתי יותר מכל השאר - שניים נפטרו ואחד ברח.

• התוכי הראשון שמאוד אהבתי היה תוכון אוסטרלי. 
  הוא היה יפיפה (בגווני כחול) וחכם מאוד (כולם היו רבים על האוכל הוא היה הולך לצד שלי מתוך ידיעה שהוא יקבל אוכל)
  גידלתי אותו חמש שנים, הוא היה התוכון אוסטרלי שהכי אהבתי מכל האוסטרלים שלי בגלל האופי שלו שכ"כ חכם ולא רב עם אחרים והיופי שלו.
  בליל הסדר באתי לכלוב שלו לשים לו חתיכת חסה וגיליתי שהוא מת. 
  כמובן שליל הסדר נהרס לי, מהרגע שגיליתי אותו מת לא הפסקתי לבכות.
   לקחתי את זה מאוד קשה, לא הסכמתי שייקחו אותו לקבורה בגינה רציתי שיישאר איתי קרוב אז שייקבר בעציץ בחלון שלי
  בכיתי המון והתאבלתי עליו.
  
• היה לי קוקטיל שגידלתי במשך 9-10 שנים, פתאום, באחד מימי השבת, שומעת רעש מוזר מהכלוב, ומגלה שהוא נפל.
  חשבתי שאולי נבהל ממשהו ונפל אכשהו ואז הסתבר לי שפתאום מעכשיו לעכשיו השתתקה לו רגל אחת!
  בהתחלה חשבתי שקיבל מכה ואולי זה יעבור, אבל זה לא עבר.
  הוא היה כ"כ חכם שהוא נהג להעזר בצעצועים בכלוב כדי ללכת ונשען עליהם כמו על מקל הליכה ומקפץ כך על הרגל הבריאה.
  לראות אותו כך סובל, היה מחזה קורע לב.
  גם ד"ר שלומית לוי שהיא וטרינרית לתוכים לא הצליחה להצילו (לקחתי אותו אליה למרות שרחוק לנו כי חשבתי שהיא הכי מומחית בארץ בתוכים בגלל הספרים שלה)
  היא נתנה לו זריקה, ונתנה לי טיפות נגד כאבים כדי לתת לו, אבל כלום לא עזר.
  כך שאל לנו להיות בטוחים שוטרינר יכל להציל תוכי מכל מצב, כי יש מקרים שגם הם חסרי אונים ולא יכולים להציל.
  היו שלבים שמרוב שתסכל אותו שהרגל משותקת שהוא פשוט נושך אותה עד זוב דם!
  חבשתי לו את הרגל כדי שלא ימשיך לכרסם, הוא היה מוריד את התחבושת ומכרסם.
  הגעתי למצב ששמתי אותו בגיגית כביסה עם כלי האוכל וכלי המים ומראה שהוא מאוד אהב (החבר שלו במראה).
  שמתי את הכלוב בחדר איתי וישנתי לידו על הרצפה כדי שאוכל להשגיח שלא יכרסם ויפגע בעצמו.
  הוא מאוד אהב תכשיטים, ובלילה לפני שנפטר עוד ניסה לגנוב לי את השרשרת מהצוואר, אבל היה כ"כ חלוש שבקושי תפס בה במקור שלו.
  כאב לי הלב לראות אותו כך, מאז, אני לא מסוגלת לענוד את השרשרת הזו.
  בלילה לפני שנפטר היה לו גוש דמי גדול בלשלשת וריח מסריח מאוד.
  כשנרדמתי בסופו של דבר, הסתבר שהוא נפטר.
  עד היום, אין לי מושג ממה הוא נפטר ומה בדיוק היה לו. אני חושדת בהרעלת מתכות בגלל הלשלשת הדמית וכי היו גם צעצועים עם מתכת (אז - לא יד עתי שזה אסור לתוכים).
  בבוקר, כשאמרו לי שהוא נפטר, היה לי קשה מאוד מאוד, הוא היה החבר כמעט הכי טוב שלי ומאוד מאוד אהבתי אותו.
  אבא שלי קבר אותו בגינה לידנו.
  בכיתי כמה ימים וכ"כ המון בדרגה שהעיניים שלי התנפחו עד כדי כך שנאלצתי לשים קומפרסים של תה שתרד הנפיחות.
  אני מאוד מקווה שהתוכים שלי בגן עדן ושהם יקומו בתחיית המתים ושהם במקום שטוב להם, אבל נראה לי לפי היהדות חיות לא קמות לתחייה 
  לכל היותר אם הן גלגול של אדם, והם עשו את התיקון שלהם, הם נפטרים ועולים לגן עדן.
  
• מקרה נוסף מדובר בקוקטיל נוסף שהיה לי.
  גם הוא היה אצלי 9-10 שנים, ובערך חודש אחרי שהקוקטיל הקודם נפטר, כשלא הייתי בבית אחותי הכניסה חתול, 
  החתול התנפל על הכלוב והפיל אותו לרצפה, הכלוב נשבר או נפתח (כבר לא זוכרת במדויק), מה שחשוב שהתוכי שלי ברח מהבית.
  חיפשתי אותו, שאלתי אנשים אם ראו אותו, פרסמתי מודעות עם פרס כספי כלום לא עזר, לא מצאתי אותו.
  קיוויתי שמשהו טוב מצא אותו ומגדל אותו, למרות שרוב הסיכוי שניצוד ע"י חתול או מת בדרך כלשהי למרות שלא היה גזור נוצות תעופה.
  ברוב המקרים, התוכים לא שורדים בטבע.
  כך איבדתי שני תוכים שמאוד אהבתי וגידלתי במשך שנים אחדות בזמן קצר של חודש בערך.
  מאז  נשארתי חסרת תוכים, מבחירה, כי לא רציתי לקחת סיכון שהלב שלי ישבר כך שוב, לא הייתי מסוגלת לראות תוכים במיוחד לא קוקטילים, אפילו להסתכל על תמונות של תוכים לא הייתי מסוגלת.
  הפסקתי לגלוש בכל אתרי התוכים שהיתי גולשת בהם באופן קבוע כל יום.
  האנשים הקרובים אלי, לא הבינו את פשר ההתנהגות שלי, אמרו לי "זה כולה תוכי תקני חדש", "זה לא בן אדם מה את מתאבלת כך".
  הם לא קולטים שמי שאוהב משהו אפילו אם הוא "רק תוכי" זה בשבילו משהו ענק חסר תחליף וחבר טוב ואפילו - הכי טוב שיש.
  מבחינתי הם היו חברים שלי יותר מהרבה בני אדם אחרים, אז למה אי אפשר לאהוב אותם כמו שאוהבים בני אדם?
  כל התוכים שלי היו פרא, אבל הגעתי איתם לקשר מצוין עם המון השקעה, סבלנות יחס רב, ושעות על גבי שעות של צפייה בהם ובהתנהגות שלהם.
  כבר מספר שנים אני נמצאת ללא תוכים, אבל ככל שעבר הזמן התברר לי שחברת תוכים חסרה לי יותר ויותר, ושאני חייבת לחזור לגדל תוכים.
  בינתיים אני מבקרת את התוכים בחנויות לחיות מחמד, ולומדת עליהם כמה שיותר כדי שאדע לגדל נכון.
  אני מחכה שנעבור דירה ונתארגן ואז כנראה אחזור לגדל שוב תוכים. (עדיין לא החלטתי איזה סוג, אבל אני חושבת על אקלקטוס זכר או ג'אקו. אני צריכה תוכי שלא יעשה רעש ולא יגרום לבעיות עם השכנים). אני מאוד מאוד מבינה את הכאב של מי שמאבד את התוכי שלו. 
  אני מבינה את הכאב שהוא מאוד מאוד מאוד חזק, אבל עם השנים הכאב נחלש ומרגישים יותר טוב.
  זה לא שהצער והכאב נפסקים לגמרי, אבל זה לא יהיה בעוצמה הנוראית והבלתי נסבלת כפי שזה היה סמוך למועד ההתרחשות.
  חשוב להרגיש חופשי לבכות, להתאבל, לדבר עליו עם אנשים שיבינו את גודל האבדה ולא יפטירו ויגידו מילים סתמיות, כמו "זה רק תוכי תקני חדש".
  תחליף למשהו אני חשה שאין תחליף למשהו אהוב שמאבדים גם אם הוא "רק תוכי".
  במקרים כאלה, אני ממליצה לגדל תוכי חדש, תוכי יביא לך שמחה ויעזור להתגבר על הכאב אפשר לגדל אפילו סוג אחר, כדי שלא תרגיש שהוא בא לתפוס את מקומו של התוכי שאבד או נפטר. אני למשל לא אגדל שוב תוכונים וקוקטלים למרות שאני אוהבת אותם גם מסיבה שאף אחד לא יתפוס את מקומם, וגם כי הם לרוב לא חיים הרבה.
  

איך נדבקתי ב"מחלת התוכים"? / שריתי
תמיד אהבתי בעלי-חיים. מי שהדביק אותי ב"מחלת התוכים" הוא תוכי ארה גרין-ווינג ענק וצווחן בשם "יוקו", שפגשתי במסגרת של פינת חי נודדת. הוא הסכים שאני אלטף אותו, אכל לי גרעינים מהיד, נשך אותי קלות, ואפילו דיבר כמה מילים, הוא שבה את ליבי.
מאותו יום התחלתי לדבר על ארות, לחפש כל חומר שנוגע לתוכים, לתלות בחדרי תמונות שונות של תוכים ובעיקר ארות, ולהתחנן, לשווא, להורי שיקנו לי תוכי. אבל מה ששכנע אותי לרדת מה"עץ" שעליו טיפסתי, היה דווקא ספר התוכים שגרם לי לחשוב שזה עסק מסובך מידי. 
אבל אז קיבלתי קוקטייל במתנה (שוקי), ואחר כך 2 תוכים (שמעיה ואבטליון ז"ל) שהבית שלהם נהרס במלחמה בצפון וחיפשו להם בית חם, ולאט אבל בטוח הבית שלי (התחתנתי בינתיים) התחיל להתמלא בציוצים ואהבתי לתוכים רק הולכת וגדלה. (כשאני אומרת לבעלי "איזה תוכי אתה!" הוא רואה בזה מחמאה!)
עדיין, חלום ילדותי, מקנן בי ויבוא היום שבו יהיה לי ארה יקינטונית ענקית וחמודה!