פורום תוכיפדיה
סיפורי תוכים - אובדן של תוכים / אוהבת_תוכים - גרסה מובנת להדפסה

+- פורום תוכיפדיה (https://tukipedia.com)
+-- פורום: חומרי עזר למגדל (https://tukipedia.com/forumdisplay.php?fid=13)
+--- פורום: סיפורי תוכים (https://tukipedia.com/forumdisplay.php?fid=23)
+--- אשכול: סיפורי תוכים - אובדן של תוכים / אוהבת_תוכים (/showthread.php?tid=100)

עמודים: 1 2


סיפורי תוכים - אובדן של תוכים / אוהבת_תוכים - אוהבת_תוכים - 02-27-2018

[Image: HsPxIAh.jpg]
סיפורי תוכים - אובדן של תוכים / אוהבת_תוכים
 
במשך השנים שאני מגדלת תוכים איבדתי, לצערי, אבדתי תוכים רבים שאהבתי - אחדים נפטרו ממחלות וחלקם פשוט ברחו כשלא היתי בבית.
מתוך כל התוכים שלי היו שלושה תוכים שמאוד אהבתי יותר מכל השאר - שניים נפטרו ואחד ברח.
  • התוכי הראשון שמאוד אהבתי היה תוכון אוסטרלי.
    הוא היה יפיפה (בגווני כחול) וחכם מאוד (כולם היו רבים על האוכל הוא היה הולך לצד שלי מתוך ידיעה שהוא יקבל אוכל)
    גידלתי אותו חמש שנים, הוא היה התוכון אוסטרלי שהכי אהבתי מכל האוסטרלים שלי בגלל האופי שלו שכ"כ חכם ולא רב עם אחרים והיופי שלו.
    בליל הסדר באתי לכלוב שלו לשים לו חתיכת חסה וגיליתי שהוא מת.
    כמובן שליל הסדר נהרס לי, מהרגע שגיליתי אותו מת לא הפסקתי לבכות.
     לקחתי את זה מאוד קשה, לא הסכמתי שיקחו אותו לקבורה בגינה רציתי שישאר איתי קרוב אז שיקבר בעציץ בחלון שלי
    בכיתי המון והתאבלתי עליו.

  • היה לי קוקטיל שגידלתי במשך 9-10 שנים, פתאום, באחד מימי השבת, שומעת רעש מוזר מהכלוב, ומגלה שהוא נפל.
    חשבתי שאולי נבהל ממשהו ונפל אכשהו ואז הסתבר לי שפתאום מעכשיו לעכשיו השתתקה לו רגל אחת!
    בהתחלה חשבתי שקיבל מכה ואולי זה יעבור, אבל זה לא עבר.
    הוא היה כ"כ חכם שהוא נהג להעזר בצעצועים בכלוב כדי ללכת ונשען עליהם כמו על מקל הליכה ומקפץ כך על הרגל הבריאה.
    לראות אותו כך סובל, היה מחזה קורע לב.
    גם ד"ר שלומית לוי שהיא וטרינרית לתוכים לא הצליחה להצילו (לקחתי אותו אליה למרות שרחוק לנו כי חשבתי שהיא הכי מומחית בארץ בתוכים בגלל הספרים שלה)
    היא נתנה לו זריקה, ונתנה לי טיפות נגד כאבים כדי לתת לו, אבל כלום לא עזר.
    כך שאל לנו להיות בטוחים שוטרינר יכל להציל תוכי מכל מצב, כי יש מקרים שגם הם חסרי אונים ולא יכולים להציל.
    היו שלבים שמרוב שתסכל אותו שהרגל משותקת שהוא פשוט נושך אותה עד זוב דם!
    חבשתי לו את הרגל כדי שלא ימשיך לכרסם, הוא היה מוריד את התחבושת ומכרסם.
    הגעתי למצב ששמתי אותו בגיגית כביסה עם כלי האוכל וכלי המים ומראה שהוא מאוד אהב (החבר שלו במראה).
    שמתי את הכלוב בחדר איתי וישנתי לידו על הריצפה כדי שאוכל להשגיח שלא יכרסם ויפגע בעצמו.
    הוא מאוד אהב תכשיטים, ובלילה לפני שנפטר עוד ניסה לגנוב לי את השרשרת מהצואר, אבל היה כ"כ חלוש שבקושי תפס בה במקור שלו.
    כאב לי הלב לראות אותו כך, מאז, אני לא מסוגלת לענוד את השרשרת הזו.
    בלילה לפני שנפטר היה לו גוש דמי גדול בלשלשת וריח מסריח מאוד.
    כשנרדמתי בסופו של דבר, הסתבר שהוא נפטר.
    עד היום, אין לי מושג ממה הוא נפטר ומה בדיוק היה לו. אני חושדת בהרעלת מתכות בגלל הלשלשת הדמית וכי היו גם צעצועים עם מתכת (אז - לא יד עתי שזה אסור לתוכים).
    בבוקר, כשאמרו לי שהוא נפטר, היה לי קשה מאוד מאוד, הוא היה החבר כמעט הכי טוב שלי ומאוד מאוד אהבתי אותו.
    אבא שלי קבר אותו בגינה לידנו.
    בכיתי כמה ימים וכ"כ המון בדרגה שהעיניים שלי התנפחו עד כדי כך שנאלצתי לשים קומפרסים של תה שתרד הנפיחות.
    אני מאוד מקווה שהתוכים שלי בגן עדן ושהם יקומו בתחיית המתים ושהם במקום שטוב להם, אבל נראה לי לפי היהדות חיות לא קמות לתחיה [Image: smiley-undecided.gif]
    לכל היותר אם הן גלגול של אדם, והם עשו את התיקון שלהם, הם נפטרים ועולים לגן עדן.

  • מקרה נוסף מדובר בקוקטיל נוסף שהיה לי.
    גם הוא היה אצלי 9-10 שנים, ובערך חודש אחרי שהקוקטיל הקודם נפטר, כשלא הייתי בבית אחותי הכניסה חתול,
    החתול התנפל על הכלוב והפיל אותו לריצפה, הכלוב נשבר או נפתח (כבר לא זוכרת במדויק), מה שחשוב שהתוכי שלי ברח מהבית.
    חיפשתי אותו, שאלתי אנשים אם ראו אותו, פרסמתי מודעות עם פרס כספי כלום לא עזר, לא מצאתי אותו.
    קיוויתי שמשהו טוב מצא אותו ומגדל אותו, למרות שרוב הסיכוי שניצוד ע"י חתול או מת בדרך כלשהי למרות שלא היה גזור נוצות תעופה.
    ברוב המקרים, התוכים לא שורדים בטבע.
    כך איבדתי שני תוכים שמאוד אהבתי וגידלתי במשך שנים אחדות בזמן קצר של חודש בערך.

מאז  נשארתי חסרת תוכים, מבחירה, כי לא רציתי לקחת סיכון שהלב שלי ישבר כך שוב
לא הייתי מסוגלת לראות תוכים במיוחד לא קוקטילים, אפילו להסתכל על תמונות של תוכים לא היתי מסוגלת.
הפסקתי לגלוש בכל אתרי התוכים שהיתי גולשת בהם באופן קבוע כל יום.
האנשים הקרובים אלי, לא הבינו את פשר ההתנהגות שלי, אמרו לי "זה כולה תוכי תקני חדש", "זה לא בן אדם מה את מתאבלת כך".
הם לא קולטים שמי שאוהב משהו אפילו אם הוא "רק תוכי" זה בשבילו משהו ענק חסר תחליף וחבר טוב ואפילו - הכי טוב שיש.
מבחינתי הם היו חברים שלי יותר מהרבה בני אדם אחרים, אז למה אי אפשר לאהוב אותם כמו שאוהבים בני אדם?!
כל התוכים שלי היו פרא, אבל הגעתי איתם לקשר מצויין עם המון השקעה, סבלנות יחס רב, ושעות על גבי שעות של צפיה בהם ובהתנהגות שלהם.
כבר מספר שנים אני נמצאת ללא תוכים, אבל ככל שעבר הזמן התברר לי שחברת תוכים חסרה לי יותר ויותר, ושאני חייבת לחזור לגדל תוכים.
בינתיים אני מבקרת את התוכים בחנויות לחיות מחמד, ולומדת עליהם כמה שיותר כדי שאדע לגדל נכון.
אני מחכה שנעבור דירה ונתארגן ואז כנראה אחזור לגדל שוב תוכים.
 (עדיין לא החלטתי איזה סוג, אבל אני חושבת על אקלקטוס זכר או ג'אקו. אני צריכה תוכי שלא יעשה רעש ולא יגרום לבעיות עם השכנים).
אני מאוד מאוד מבינה את הכאב של מי שמאבד את התוכי שלו.
אני מבינה את הכאב שהוא מאוד מאוד מאוד חזק, אבל עם השנים הכאב נחלש ומרגישים יותר טוב.
זה לא שהצער והכאב נפסקים לגמרי, אבל זה לא יהיה בעוצמה הנוראית והבלתי נסבלת כפי שזה היה סמוך למועד ההתרחשות.
חשוב להרגיש חופשי לבכות, להתאבל, לדבר עליו עם אנשים שיבינו את גודל האבדה ולא יפטירו ויגידו מילים סתמיות, כמו "זה רק תוכי תקני חדש".
תחליף למשהו אני חשה שאין תחליף למשהו אהוב שמאבדים גם אם הוא "רק תוכי".
במקרים כאלה, אני ממליצה לגדל תוכי חדש, תוכי יביא לך שמחה ויעזור להתגבר על הכאב
אפשר לגדל אפילו סוג אחר, כדי שלא תרגיש שהוא בא לתפוס את מקומו של התוכי שאבד או נפטר.
אני למשל לא אגדל שוב תוכונים וקוקטלים למרות שאני אוהבת אותם גם מסיבה שאף אחד לא יתפוס את מקומם, וגם כי הם לרוב לא חיים הרבה.



RE: סיפורי תוכים - אובדן של תוכים / אוהבת_תוכים - שריתי - 05-05-2018

איך נדבקתי ב"מחלת התוכים"? / שריתי
[Image: giZV23a.jpg]
תמיד אהבתי בעלי-חיים. מי שהדביק אותי ב"מחלת התוכים" הוא תוכי ארה גרין-ווינג ענק וצווחן בשם "יוקו", שפגשתי במסגרת של פינת חי נודדת. הוא הסכים שאני אלטף אותו, אכל לי גרעינים מהיד, נשך אותי קלות, ואפילו דיבר כמה מילים, הוא שבה את ליבי.
מאותו יום התחלתי לדבר על ארות, לחפש כל חומר שנוגע לתוכים, לתלות בחדרי תמונות שונות של תוכים ובעיקר ארות, ולהתחנן, לשווא, להורי שיקנו לי תוכי. אבל מה ששכנע אותי לרדת מה"עץ" שעליו טיפסתי, היה דווקא ספר התוכים שגרם לי לחשוב שזה עסק מסובך מידי. 
אבל אז קיבלתי קוקטייל במתנה (שוקי), ואחר כך 2 תוכים (שמעיה ואבטליון ז"ל) שהבית שלהם נהרס במלחמה בצפון וחיפשו להם בית חם, ולאט אבל בטוח הבית שלי (התחתנתי בינתיים) התחיל להתמלא בציוצים ואהבתי לתוכים רק הולכת וגדלה. (כשאני אומרת לבעלי "איזה תוכי אתה!" הוא רואה בזה מחמאה!)
עדיין, חלום ילדותי, מקנן בי ויבוא היום שבו יהיה לי ארה יקינטונית ענקית וחמודה!



RE: סיפורי תוכים - אובדן של תוכים / אוהבת_תוכים - נטלי - 05-05-2018

תמיד אהבתי בע"חנטלי
[Image: e9rieSo.jpg]
  • מאז שהייתי קטנה תמיד אהבתי בע"ח ובמיוחד - כלבים. תמיד היו לנו תוכים בבית כמעט מכל סוג שהוא (אבי גידל אותם) אבל לא ייחסתי לזה כל כך חשיבות, כי למעשה לא ידעתי עד כמה זה כיף לגדל אותם. וכך עברו השנים עד שלפני כשלו שנים אבי הפסיק לגדל תוכים, לא בגלל שמאס בתחביב, אלא משום שגילינו שאמי אלרגית.
    לאחר הפסקה של מספר שנים שבהן לא גידלנו תוכים, חברה של אחי, שמשפחתה נסעה לחופשה, הביאה אלינו הביתה את הקוקטייל האפור שלי -  "שוקי". היא שאלה אותי אם אני רוצה לשמור עליו ל-2 לילות, בשמחה, נענתי לבקשתה.  ביומיים אלה, התאהבתי בו והחלטתי שאני קונה לי תוכון מכספי, והפעם לא אבי יגדל אותו אלא רק אני,  ובכוחות עצמי. בתחילה, אבי היסס ולבסוף הסכים. כעבור כשבועיים שגידלתי את התוכון והרגלתי אותו, מאיזושהי סיבה הוא הצליח לעוף (כנראה לא גזרו לו טוב את אברות התעופה). התאכזבתי מאוד, אבל לא וויתרתי וקניתי קוקטייל ממין נקבה. קוקטיילית צהובה מקסימה, "אייס". כמובן לא לפני שעשיתי שיעורי בית, ועל הדרך גם הגעתי לפורום המקסים והתומך Parrots, שעזר לי בכל אשר נזקקתי. אחרי אייס דודי הביא לי במתנה דררה תכלת "אפי" ותוכון יפיוף "לולו". אך כעבור כשבוע/שבוע וחצי נאלצנו להחזיר אותם כי כפי שציינתי למעלה, אמי אלרגית. על "אייס" לא הייתי מוכנה לוותר. היא אצלי עד עצם היום הזה, קוקטייל נהדרת, בת כחצי שנה ואני פשוט מתה עליה! 
    בגלל האלרגייה של אימי אין לי כרגע חלומות לגבי תוכים, אבל כאהיה גדולה יותר ויהיה לי בית משלי, אמלא אותו בתוכים מכל הסוגים ומכל המינים.
    הקוקטיילים מזווית הראיה של נטלי שהתנסתה בגידולם, ראה כאן: הקוקטיילים מזווית הראיה של נטלי שהתנסתה בגידולם




RE: סיפורי תוכים - אובדן של תוכים / אוהבת_תוכים - אסף8 - 05-05-2018

נשבתי בקסמיהם, הפנומנליים של התוכים/אסף
[Image: owVD9l2.jpg]
  • אצלי הסיפור מאד פשוט, ולא מגולל סיפור מסובך. 
    תמיד, אבל תמיד, אהבתי בעלי חיים (כמה אירוני), במיוחד מכרסמים למינהם. 
    התגלגלו העניינים, ומהר מאד, נשבתי בקסמיהם, הבלתי פנומנליים של התוכים, וככה זה התחיל: כשהייתי בערך בן שבע, שכן שלי גידל מלא תוכים, והיתה לו להקה לא מבוטלת של 150 תוכונים וקוקטיילים, לערך. מה אני אגיד, לא יכולתי לעמוד בזה, וההורים, לא יכלו לסרב לי, וקנו לי שלוש זוגות תוכונים, בזה אחר זה, שהתפתחו ל-10 תוכונים.
    כל זה היה בגיל 10, בגיל 13 עוד לא היה עת לתום הקסם. לכן קנו לי זוג קוקטיילים וכך הדברים התגלגלו והפכו לתחביב רציני (דילגתי על פרק שלם). 
    זמן רב חלמתי על תוכי האכלת יד ומוחתם, והורי ידעו את זה. את סיסי האקלקטוסית שלי, תכננתי לקנות כחודשיים לפני. ויעקב סמג'ה שמר לי אותה, בטוב ליבו. לא אכזבתי אותו, ועשיתי זאת - קניתי את החברה הנצחית שלי! הייתה זו ההחלטה, החשובה, הטובה והמושכלת שהייתה לי בחיים שלי!




RE: סיפורי תוכים - אובדן של תוכים / אוהבת_תוכים - עופר - 05-05-2018

אצלי הם דווקא התרבו/עופר
[Image: YGaM3UT.jpg]
  • גם אצלי בבית היו תמיד חיות. 
    לתוכים הגעתי אחרי שלאחי נשבר מציפורי האהבה שלו (שלא ממש התרבו) ויום אחד הוא פשוט מיקם את הכלוב שלהם בכניסה לחדר (חדר = בית קטן בקיבוץ) שלי וקבע עובדה. 
    אצלי הם דווקא התרבו, ומשם הגענו ללהקה גדולה של ציפורי אהבה וקוקטיילים (כ- 600) + ספיחים כמו ג'אקו (פרא שניסיתי ולא הצלחתי לחברת), לורים ורוזלות. 
    בהמשך התחלנו להתעסק גם ב"להאכלת-יד" והחתמות (אז לא היו דייסות להאכלת-יד והיינו טוחנים מזון במטחנת קפה). 
    עם השנים אני נדדתי הלאה ואחי ניסה לעשות מהתוכים עסק - ללא הצלחה (היום הוא מטפל באנשים בעזרת בעלי-חיים).

  • לפני כ- 10 שנים, חזרתי לגידול ובהמשך גם גיליתי את האתר הנפלא - Tukipedia
    חבל לי שבזמני לא היו פורומים לתמיכה, זה היה חוסך לתוכים שלי (ולי) הרבה עוגמת נפש.




RE: סיפורי תוכים - אובדן של תוכים / אוהבת_תוכים - אווה - 05-05-2018

הופ - יצא מהדלת אל החופש/אווה
[Image: x5TQXeu.jpg]
  • הג'אקו שברח אבל, האם הוא גם חזר?
    קיימת דיעה שממליצה לא לקצץ את אברות התעופה לפני שהתוכי לומד לתמרן וזאת מתוך "כבוד" שנעניק לטבע ולתוכי כדי שילמד את רזי התעופה - פעולת ההמראה והנחיתה. לעומת זאת וכדי למנוע אובדן התוכי כדאי לגזור את אברות התעופה מייד כשמגלים שהתוכי מסוגל להמריא.
    ומקרה שהיה, כך היה: גידלתי גוזל ג'אקו והוא החל ללמוד לעוף, עברו מספר ימים בהם די התלבטתי האם הגיע הזמן לגזור את אברות התעופה. ואז, ממש יום אחד לפני שרציתי לגזור את הנוצות, ניצל הגוזל רגע של הזדמנות, הוא שהה בחדר אחר בבית כאשר דלת המרפסת האחורית נשארה פתוחה, ברגע שנכנסתי לחדר שלו, הוא פרש כנפיים ועף מהחדר, פנה ימינה תוך כדי מעופה, עבר מסדרון, ושוב - סיבוב והטייה ימינה והופ - יצא מהדלת אל החופש. תחילה חשבתי שהוא נחת בחצר הבית או במקרה הגרוע אצל השכנים, אבל כשיצאתי לבדוק נדהמתי - הגוזל חג גבוה גבוה מעל הבית. לקריאות שלי בשמו הוא הגיב בציוצים חזקים, לאחר מספר סיבובים הוא החליט לנוח על עץ דקל שגובהו כ-40 מטר.
    מרחוק אני רואה אותו יורד ונוחת, אני הולך לכיוון הנחיתה המשוער, אבל הוא לא ממתין לי - משם ממשיך לאחד הבתים ביישוב, אני - בעקבותיו והגוזל ממריא שוב וחוזר חלילה. לאחר מספר תימרונים כאלה, נמאס לו ה"משחק" הוא פרס כנפיו, עף ונעלם מעיניי. האמת שתקוות רבות לא היו לי, כשראיתי את תעופתו הנמרצת לא האמנתי שהוא ישוב, הרי אף פעם לא היה בחוץ, הוא לא מכיר את סביבתו, את החצר או איך נראה הבית, ובכל זאת משהו בך לא מרפה, המשכתי לחפש במשך כל היום כשאני מסתובב בכל היישב, מביט לשמיים ושואל את ההולכים בדרכים. כשירדה החשיכה כבר התייאשתי לגמריי. דרך אגב אני מאמין שהשכנים היו בטוחים שיצאתי מדעתי, לא בכל יום רואים מחזה כזה - אדם שמביט לשמיים וקורא בקול בשם הגוזל (הרי רובם לא ידעו שמדובר בתוכי). כך עובר יום נוסף, אני  מביט לשמיים וכל עורב שעף, יונה או סתם ציפור שעוברת מקפיצה אותי. ביום השלישי בבוקר, כשנגמרו כבר התקוות, אני שומע ציוצים חזקים, נדמה לי שזה הגוזל אני אומר בקול שכאשתי מביטה בי במבט של "בטח הנה הוא דופק בדלת שתפתח לו". יצאתי החוצה. אני שורק, בתקווה שישמע אותי, ובכל פעם אני שומע שריקה בתגובה, השריקות הגיעו מכיוון ביתו של השכן. כאן הרגע לציין שאנחנו לא ממש ביחסים טובים בלשון המעטה. זה לא הפריע לי   ומבלי לחשוב הרבה, נכנס לגינת השכן תוך כדי שריקות, ובכל פעם אני שומע תגובה - שריקות חוזרות, הבעייה שלא הצלחתי לזהות מאין בדיוק מגיעות השריקות, זה נשמע לי אולי מהאדניות שהשכן מטפח בחלון ביתו, תוך כדי שאני מפרק את האדניות כדי לראות האם הגוזל מסתתר אחרי הצמחייה מגיע השכן, עומד ומביט בי, "מה קרה?" הוא שואל, ואני עונה לו "ברח לי גוזל הג'אקו". "תשרוק" הוא אומר ונשמע, אני שורק והגוזל שורק חזרה, זה מגיע מהעץ למעלה אומר לי השכן, שנינו מביטים לתוך העץ הענק שבגינתו אך לא מצליחים לראות דבר, ואז מציע השכן - "אני אעלה למרפסת בקומה השנייה ואסתכל". השכן עולה אך לא רואה דבר, בשלב הזה התחלתי לחשוב שבכלל לא מדובר בגוזל שלי, והפניתי את צעדי לכיוון ביתי, כשהגעתי לדלת הכניסה שמעתי את השכן צועק: "אני רואה, אני רואה", 
    ואני שואל "יש לו זנב אדום, אולי אתה רואה איזה עורבני מצוי?" אך השכן: "כן... עם זנב אדום, אבל הוא בצמרת העץ, אי אפשר להגיע אליו", אני מבקש שיחכה רגע, הבנתי שהגוזל מאוד רעב והחלטתי להכין לו צלוחית דייסה, הכנתי דייסה בצלוחית ועלית למרפסת של השכן, בינתיים השכן עלה על גג הבית, העברתי לו את הצלוחית והורתי לו שיראה  את הדייסה, שיערבב בכפית כדי שישמע את הרעש.
    "ואז מה?" אומר השכן, "ואז תתפוס אותו" אני עונה.
    "הוא נושך?" שואל השכן,
    "לא הוא גוזל", אני עונה
    השכן לוקח את צלוחית הדייסה עומד על גג הרעפים ומקשקש בצלחת, תוך מספר שניות הגוזל עף ונוחת על ראשו.
    "מה לעשות?" הוא שואל.
    "תתפוס אותו" אני אומר
    והוא - "אבל יש לי צלוחית עם דייסה ביד".
    "תעזוב אותה ותתפוס אותו" אני משיב לו בקוצר רוח. 
    די הצטערתי שלא הייתה בידי מצלמה כדי לתעד את ה"מחזה", כי לא כל יום רואים ארוע כזה: השכן עומד על הגג,ידיו פרוסות לצדדים, ביד אחת צלוחית ותוכי ג'אקו עומד לו על הראש.
    לאחר ששמט את הצלוחית החזיק את התוכי והביא לי אותו, מיותר לציין שהתוכי היה רעב ומותש מאוד.
    יומיים חלפו עד שחזר לעצמו והרגיש טוב יותר.




RE: סיפורי תוכים - אובדן של תוכים / אוהבת_תוכים - צבי דגן - 05-05-2018

אהבתי לצ'יקו, אינה יודעת גבולות
[Image: j9AwdeU.jpg][Image: UmSHRDx.jpg][Image: I2ymiqT.jpg]
  • סיפורו של צ'יקו
    ציקו הוא ג'אקו בן שנתיים שנקנה בגיל חודש וכאשר נגמל  בגיל 3 חודשים לקחתי אותו הביתה. בגיל חצי שנה צ'יקו אמר את המילה הראשונה "בוא" ומיד אחר כך - "צ'יקו" ומאז הוא היה לפטפטן בלתי נלאה. כאשר הפלאפון שלי מצלצל הוא הראשון שאומר הלו מה נשמע? מה קורה? אוצר המילים שלו מכיל כ-30 מילים וחצאי משפטים ואת השיר "עוגה עוגה".
    כאשר אני מדבר בפלאפון הוא לא מפסיק, הוא מתערב בשיחה ואז אני שותק והוא ממשיך לדבר.
    לפני כשנה התחילה בעית מריטה וכרסום הנוצות. כמובן שהלכתי מיד לד"ר עדי גנץ, וטרינר מומחה לציפורים וחיות אקזוטיות  במכון הוטרינרי בבית דגן. לאחר תשאול ואיבחון ארוך הוחלט, היות והוא גם היפר אקטיבי לתת לו תרופה ממשפחת הריטלין במטרה לרסן את הפעילות ההיפראקטיבית שלו. התרופה עזרה רק באופן חלקי, הוא הפסיק ואחר כך חזר למרוט. במקביל, ניסיתי טיפולים בצעצועים אקליפטוסים והיביסקוס ומה לא? תמיד היו תקופות רגיעה ואח"כ - התגברות תופעת המריטה.
    המצב הגיע  לידי כך שהוא נשאר רק עם מספר נוצות מרוטות בכנפיים וכל גופו עטוף רק בפלומה לבנה וללא זנב. כצעד נוסף הוחלטעל הרכבת צוארון  לצ'יקו, בהתאמה אישית ומחומר פלסטי (כמו פילים של מצלמה) קל משקל. 
    צ'יקו הורדם צווארו נמדד והותאם לו צווארון יפה וצלחת כמו חללית הכל בעבודת יד כשהבחור התעורר הוא לא הבין מה קרה לו ועברתי איתו אחר צהרים בחיבוקים וליטופים כשהוא מאבד את שיווי משקלו גם בגלל שהורדם וגם בגלל המתקן שעל צווארו.
    למחרת הוא עדיין היה על קרקעית הכלוב בלי יכולת לטפס בגלל הצלחת שהפריע לו לתפוס את הסורגים במקור ולטפס למעלה. כמובן שדאגתי לתת לו מים עם מזרק ואוכל שמתי לו בצלחת שטוחה כדי שיוכל להגיע לכופתיות.
    עבר עוד יום והוא למד לטפס עם המתקן אבל כל הזמן ניסה לנשוך ולהוריד אותו. כך חלפו הימים וצ'יקו לא מוציא מילה מהפה. בקושי אוכל, שותה מעט ובמצב רוח ירוד. צלצלתי לעדי והוא הרגיע אותי ואמר שזה טבעי וצריך הרבה סבלנות (למי יש?).
    עברו ימים נוספים, הוא התחיל להתרגל למתקן אבל שקט, דממה, צ'יקו לא מדבר אף לא מילה אחת. לאחר חודש נסעתי איתו לביקורת אצל ד"ר עדי, הוחלט לקצר קצת את הצוארון, להרחיב אותו מעט  ולהקטין קצת את קוטר הצלחת ואכן צ'יקו הורדם שוב לשתי דקות, הורד המתקן הישן והורכב החדש. לקחתי את צ'יקו הביתה, והוא ממשיך לשתוק.
    לאחר שבוע שמתי לב שכאשר הוא אוכל והזפק שלו מתמלאת, הצווארון עולה למעלה וקצת לוחץ לו. קבעתי תור ונסעתי לווטרינר, כשהגעתי למגרש החניה וצ'יקו כמובן נמצא על החזה שלי מכוסה במגבת (ככה אני נוסע אתו) הוא אומר לי "צ'יקו חמוד" חשבתי שלא שמעתי טוב עצרתי הורדתי את המגבת מראשו ליטפתי אותו והוא אומר ליצ'יקו "דפווווווק". לא ידעתי את נפשי משמחה. רצתי בגשם השוטף לתוך המכון הווטרינרי וכאשר הגיע ד"ר עדי גנץ סיפרתי לו את החדשות המרעישות מבחינתי. והוא אומר לי. "שמע, התוכי שלך כל כך חכם שאין אפשרות ששכח את המילים, הוא פשוט היה בדיכאון בגלל המתקן ועכשיו הוא לאט לאט מתרגל אליו".
    שוב נעשו שיפוצים קלים בצוארון וחזרנו הביתה.
    ולמה אני מחייך בגדול? משום שצ'יקו חזר להיות אותו תוכי פטפטן ומצחיק. בבוקר הוא קורא לי לקום כבר וחזר לעצמו לגמרי.
    הנוצות? יש כבר התחלה של זנב אדום. נוצות קטנות בגב ובבטן
    את צ'יקו שמעתי מדבר לא פעם, גם בטלפון וגם כשביקרתי אצל חברים. אבל היום שמעתי אותו בפעם הראשונה בנאום חוצב להבות, לאומה. לא להאמין, כמה התוכי הזה גם מבין כל מילה היוצאת מפיו. 
    לדוגמא - כשאני יצא מהחדר, שמעתי את צ'יקו קורא לי. 
    כששאלתי אותו שאלה, צ'יקו ענה תשובה שמתייחסת לשאלה. 
    אי אפשר שלא לאהוב את המוקיון המנוצה הזה.  
    אהבתי לצ'יקו ולהפך, אינה יודעת גבולות, וזו התוצאה - תוכי מאושר עליז ושמח.




RE: סיפורי תוכים - אובדן של תוכים / אוהבת_תוכים - צבי דגן - 05-05-2018

  • מצאתי תוכון
    [Image: 6iXICGs.jpg]
    לא מזמן חזרתי לתומי מבית הספר ובזמן שאני מגלגת לפני את עגלת אחי הקטן, אני מסתכלת על הכביש ואז, עוצרת ותופסת את עצמי - תוכון זעיר ואומלל ישב ממש על הכביש וכול מכונית שעוברת אוטוטו דורסת אותו וכמובן שאני רחמנית שכמוני החלטתי להציל אותו, ירדתי לכביש ובהנף יד הרמתי אותו משם.
    הוא היה ממש תשוש, בהתחלה הוא ניסה לנשוך אותי אבל ללא הצלחה מצדו לא נתתי לו לברוח ידעתי שאם יברח  שוב, סופו יחרץ.
    אחרי שהגעתי לביתי כשביד אחת אני גוררת עגלת תינוק ובשניה מחזיקה תוכי. הכנסתי אותו לקופסת קרטון ושפכתי שם את האכול של התוכית שלי והוא - לא הפסיק לאכול.
    אח"כ שמתי לו מים והוא שתה לרוויה, ממש ראיתי שהוא נהנה.
    חיכיתי שהוא יעשה את צרכיו כי חבשתי שכך אדע שהוא תוכי בריא. כאשר הוא עשה את צרכיו לא הבחנתי בסימן כלשהו שעלול להעיד על בעיה/מחלה. הבנתי שהוא מן הסתם ברח למשהו.




RE: סיפורי תוכים - אובדן של תוכים / אוהבת_תוכים - גילי בר-הלל - 05-05-2018

תוכי קטן הלך לו ברחוב / גילי בר-הלל מתרגמת ועורכת ספרי ילדים
[Image: vAzu68e.jpg]שלשום, בעודי מהלכת ברחוב, פתאום ראיתי תוכי קטן הולך על המדרכה לצדי. התכופפתי והרמתי אותו. לפי הקלות בה הצלחתי לתפוס אותו ידעתי שמשהו לא בסדר אתו, ואכן, עינו האחת הייתה שתומה ומנוקדת בדם. בדרך הביתה הוא נשך אותי כהוגן. ארגנתי לו קופסה קטנה עם רשת שהצלחנו למצוא, והוא ישב רוב היום בלי לזוז, נוצותיו נפוחות, עיניו עצומות. צלוחית מים ופרוסת פרי שהכנסתי לקופסה - לא עניינו אותו. 
הגננת בגן של בני הציעה לקחת אותו אליה הביתה, גם לה יש ציפור אהבה ממין זכר שאיבד את זוגתו לפני זמן מה ומאז הוא בודד ומדוכא. אבל בגלל אי הבנה היא יצאה מהגן לפני שהספקתי להביא אותו, והוא נשאר אצלי בקופסה. הלכנו איתו לוטרינר שכונתי, שהציץ ואמר שהוא לא מבין בציפורים, אבל נראה לו שאולי מדובר בווירוס דווקא ולא בפציעה. הוא הציע שלמחרת נביא אותו שוב למרפאה והוא ייקח אותו לבית חולים לבע"ח שבו יש גם וטרינר ציפורים. אבל למחרת גם זה התפספס, עוד לא ביררתי למה, כנראה עוד אי הבנה. ובינתיים התוכי התאושש קלות והתחיל לגלות סימני חיים. הוא הפך את צלוחית המים מספר פעמים, ניקר בה, כרסם את מסגרת העץ של הקופסה הקטנה וניקר בפרוסת הפרי. 
כדי לעודד אותו, ניסיתי לנגן לו ציוצי ציפורים מיו-טיוב. ההשפעה היתה מיידית וניכרת: את הנוצות הנפוחות הוא משך אל גופו והזדקף, פקח עין גדולה (זאת שלא פצועה) והטה את ראשו. אחר כך גם שיחררתי אותו קצת מהקופסה ואפשרתי לו לעופף בחדר (אחרי שסגרתי את הדלת מפני החתולה!) וזכיתי לשמוע אותו מצייץ קצת. בחנות בעלי החיים שנמצאת במרחק הליכה מביתי לא היה כלוב ציפורים למכירה, אבל לפנות ערב עלה בי הרעיון המבריק להזמין הביתה כלוב במשלוח. התוכי, שהתאושש פלאים עוד לפני שהכנסנו אותו לכלוב החדש, התעודד עוד יותר בחלל המרווח יותר: הוא התנדנד בנדנדה, כרסם הרבה דוחן, שתה עוד מים, צייץ וטיפס בכל פינות הכלוב. 
מצחיק כמה נקשרתי אליו מיומו הראשון, וכמה השיפור במצבו מקרין עלי ועל מצב רוחי. מאז אתמול אני כל הזמן שמחה, כי התוכי שמח יותר. הילדים שלי התאהבו בו לגמרי, ודפי הטיוטה על שולחן הציור כבר מלאים ציורים של תוכים. טלי התעוררה מוקדם מוקדם בבוקר ומיד שאלה איפה התוכי (שמנו את הכלוב שלו בחדר האמבטיה בלילה, כדי שנוכל לסגור את הדלת מפני החתולה). היא מתחננת שנשמור אותו, ואני לא יכולה להתחייב: אולי עוד נמצא את הבעלים שלו, אולי בכל זאת נשדך אותו לתוכי של הגננת (אין דרך לדעת אם מצאנו זכר או נקבה), אולי בכל זאת נגלה שהוא חולה. אני מסרבת להבטיח לה שהתוכי ישאר אצלנו לתמיד, אבל בלב גם אני כבר רוצה לשמור אותו.
אין לי תמונות שלו עדיין, אבל הנה לכם כמה סרטונים מיו-טיוב:














RE: סיפורי תוכים - אובדן של תוכים / אוהבת_תוכים - אוהבת_תוכים - 04-17-2019

אובדן של תוכים / אוהבת_תוכים
במשך השנים שאני מגדלת תוכים איבדתי, לצערי, אבדתי תוכים רבים שאהבתי - אחדים נפטרו ממחלות וחלקם פשוט ברחו כשלא הייתי בבית.
מתוך כל התוכים שלי היו שלושה תוכים שמאוד אהבתי יותר מכל השאר - שניים נפטרו ואחד ברח.
  • התוכי הראשון שמאוד אהבתי היה תוכון אוסטרלי. 
    הוא היה יפיפה (בגווני כחול) וחכם מאוד (כולם היו רבים על האוכל הוא היה הולך לצד שלי מתוך ידיעה שהוא יקבל אוכל)
    גידלתי אותו חמש שנים, הוא היה התוכון אוסטרלי שהכי אהבתי מכל האוסטרלים שלי בגלל האופי שלו שכ"כ חכם ולא רב עם אחרים והיופי שלו.
    בליל הסדר באתי לכלוב שלו לשים לו חתיכת חסה וגיליתי שהוא מת. 
    כמובן שליל הסדר נהרס לי, מהרגע שגיליתי אותו מת לא הפסקתי לבכות.
     לקחתי את זה מאוד קשה, לא הסכמתי שייקחו אותו לקבורה בגינה רציתי שיישאר איתי קרוב אז שייקבר בעציץ בחלון שלי
    בכיתי המון והתאבלתי עליו.
  • היה לי קוקטיל שגידלתי במשך 9-10 שנים, פתאום, באחד מימי השבת, שומעת רעש מוזר מהכלוב, ומגלה שהוא נפל.
    חשבתי שאולי נבהל ממשהו ונפל אכשהו ואז הסתבר לי שפתאום מעכשיו לעכשיו השתתקה לו רגל אחת!
    בהתחלה חשבתי שקיבל מכה ואולי זה יעבור, אבל זה לא עבר.
    הוא היה כ"כ חכם שהוא נהג להעזר בצעצועים בכלוב כדי ללכת ונשען עליהם כמו על מקל הליכה ומקפץ כך על הרגל הבריאה.
    לראות אותו כך סובל, היה מחזה קורע לב.
    גם ד"ר שלומית לוי שהיא וטרינרית לתוכים לא הצליחה להצילו (לקחתי אותו אליה למרות שרחוק לנו כי חשבתי שהיא הכי מומחית בארץ בתוכים בגלל הספרים שלה)
    היא נתנה לו זריקה, ונתנה לי טיפות נגד כאבים כדי לתת לו, אבל כלום לא עזר.
    כך שאל לנו להיות בטוחים שוטרינר יכל להציל תוכי מכל מצב, כי יש מקרים שגם הם חסרי אונים ולא יכולים להציל.
    היו שלבים שמרוב שתסכל אותו שהרגל משותקת שהוא פשוט נושך אותה עד זוב דם!
    חבשתי לו את הרגל כדי שלא ימשיך לכרסם, הוא היה מוריד את התחבושת ומכרסם.
    הגעתי למצב ששמתי אותו בגיגית כביסה עם כלי האוכל וכלי המים ומראה שהוא מאוד אהב (החבר שלו במראה).
    שמתי את הכלוב בחדר איתי וישנתי לידו על הרצפה כדי שאוכל להשגיח שלא יכרסם ויפגע בעצמו.
    הוא מאוד אהב תכשיטים, ובלילה לפני שנפטר עוד ניסה לגנוב לי את השרשרת מהצוואר, אבל היה כ"כ חלוש שבקושי תפס בה במקור שלו.
    כאב לי הלב לראות אותו כך, מאז, אני לא מסוגלת לענוד את השרשרת הזו.
    בלילה לפני שנפטר היה לו גוש דמי גדול בלשלשת וריח מסריח מאוד.
    כשנרדמתי בסופו של דבר, הסתבר שהוא נפטר.
    עד היום, אין לי מושג ממה הוא נפטר ומה בדיוק היה לו. אני חושדת בהרעלת מתכות בגלל הלשלשת הדמית וכי היו גם צעצועים עם מתכת (אז - לא יד עתי שזה אסור לתוכים).
    בבוקר, כשאמרו לי שהוא נפטר, היה לי קשה מאוד מאוד, הוא היה החבר כמעט הכי טוב שלי ומאוד מאוד אהבתי אותו.
    אבא שלי קבר אותו בגינה לידנו.
    בכיתי כמה ימים וכ"כ המון בדרגה שהעיניים שלי התנפחו עד כדי כך שנאלצתי לשים קומפרסים של תה שתרד הנפיחות.
    אני מאוד מקווה שהתוכים שלי בגן עדן ושהם יקומו בתחיית המתים ושהם במקום שטוב להם, אבל נראה לי לפי היהדות חיות לא קמות לתחייה [Image: smiley-undecided.gif]
    לכל היותר אם הן גלגול של אדם, והם עשו את התיקון שלהם, הם נפטרים ועולים לגן עדן.
  • מקרה נוסף מדובר בקוקטיל נוסף שהיה לי.
    גם הוא היה אצלי 9-10 שנים, ובערך חודש אחרי שהקוקטיל הקודם נפטר, כשלא הייתי בבית אחותי הכניסה חתול, 
    החתול התנפל על הכלוב והפיל אותו לרצפה, הכלוב נשבר או נפתח (כבר לא זוכרת במדויק), מה שחשוב שהתוכי שלי ברח מהבית.
    חיפשתי אותו, שאלתי אנשים אם ראו אותו, פרסמתי מודעות עם פרס כספי כלום לא עזר, לא מצאתי אותו.
    קיוויתי שמשהו טוב מצא אותו ומגדל אותו, למרות שרוב הסיכוי שניצוד ע"י חתול או מת בדרך כלשהי למרות שלא היה גזור נוצות תעופה.
    ברוב המקרים, התוכים לא שורדים בטבע.
    כך איבדתי שני תוכים שמאוד אהבתי וגידלתי במשך שנים אחדות בזמן קצר של חודש בערך.
    מאז  נשארתי חסרת תוכים, מבחירה, כי לא רציתי לקחת סיכון שהלב שלי ישבר כך שוב, לא הייתי מסוגלת לראות תוכים במיוחד לא קוקטילים, אפילו להסתכל על תמונות של תוכים לא הייתי מסוגלת.
    הפסקתי לגלוש בכל אתרי התוכים שהיתי גולשת בהם באופן קבוע כל יום.
    האנשים הקרובים אלי, לא הבינו את פשר ההתנהגות שלי, אמרו לי "זה כולה תוכי תקני חדש", "זה לא בן אדם מה את מתאבלת כך".
    הם לא קולטים שמי שאוהב משהו אפילו אם הוא "רק תוכי" זה בשבילו משהו ענק חסר תחליף וחבר טוב ואפילו - הכי טוב שיש.
    מבחינתי הם היו חברים שלי יותר מהרבה בני אדם אחרים, אז למה אי אפשר לאהוב אותם כמו שאוהבים בני אדם?
    כל התוכים שלי היו פרא, אבל הגעתי איתם לקשר מצוין עם המון השקעה, סבלנות יחס רב, ושעות על גבי שעות של צפייה בהם ובהתנהגות שלהם.
    כבר מספר שנים אני נמצאת ללא תוכים, אבל ככל שעבר הזמן התברר לי שחברת תוכים חסרה לי יותר ויותר, ושאני חייבת לחזור לגדל תוכים.
    בינתיים אני מבקרת את התוכים בחנויות לחיות מחמד, ולומדת עליהם כמה שיותר כדי שאדע לגדל נכון.
    אני מחכה שנעבור דירה ונתארגן ואז כנראה אחזור לגדל שוב תוכים. (עדיין לא החלטתי איזה סוג, אבל אני חושבת על אקלקטוס זכר או ג'אקו. אני צריכה תוכי שלא יעשה רעש ולא יגרום לבעיות עם השכנים). אני מאוד מאוד מבינה את הכאב של מי שמאבד את התוכי שלו. 
    אני מבינה את הכאב שהוא מאוד מאוד מאוד חזק, אבל עם השנים הכאב נחלש ומרגישים יותר טוב.
    זה לא שהצער והכאב נפסקים לגמרי, אבל זה לא יהיה בעוצמה הנוראית והבלתי נסבלת כפי שזה היה סמוך למועד ההתרחשות.
    חשוב להרגיש חופשי לבכות, להתאבל, לדבר עליו עם אנשים שיבינו את גודל האבדה ולא יפטירו ויגידו מילים סתמיות, כמו "זה רק תוכי תקני חדש".
    תחליף למשהו אני חשה שאין תחליף למשהו אהוב שמאבדים גם אם הוא "רק תוכי".
    במקרים כאלה, אני ממליצה לגדל תוכי חדש, תוכי יביא לך שמחה ויעזור להתגבר על הכאב אפשר לגדל אפילו סוג אחר, כדי שלא תרגיש שהוא בא לתפוס את מקומו של התוכי שאבד או נפטר. אני למשל לא אגדל שוב תוכונים וקוקטלים למרות שאני אוהבת אותם גם מסיבה שאף אחד לא יתפוס את מקומם, וגם כי הם לרוב לא חיים הרבה.
[Image: w7plGro.gif]
איך נדבקתי ב"מחלת התוכים"? / שריתי
תמיד אהבתי בעלי-חיים. מי שהדביק אותי ב"מחלת התוכים" הוא תוכי ארה גרין-ווינג ענק וצווחן בשם "יוקו", שפגשתי במסגרת של פינת חי נודדת. הוא הסכים שאני אלטף אותו, אכל לי גרעינים מהיד, נשך אותי קלות, ואפילו דיבר כמה מילים, הוא שבה את ליבי.
מאותו יום התחלתי לדבר על ארות, לחפש כל חומר שנוגע לתוכים, לתלות בחדרי תמונות שונות של תוכים ובעיקר ארות, ולהתחנן, לשווא, להורי שיקנו לי תוכי. אבל מה ששכנע אותי לרדת מה"עץ" שעליו טיפסתי, היה דווקא ספר התוכים שגרם לי לחשוב שזה עסק מסובך מידי. 
אבל אז קיבלתי קוקטייל במתנה (שוקי), ואחר כך 2 תוכים (שמעיה ואבטליון ז"ל) שהבית שלהם נהרס במלחמה בצפון וחיפשו להם בית חם, ולאט אבל בטוח הבית שלי (התחתנתי בינתיים) התחיל להתמלא בציוצים ואהבתי לתוכים רק הולכת וגדלה. (כשאני אומרת לבעלי "איזה תוכי אתה!" הוא רואה בזה מחמאה!)
עדיין, חלום ילדותי, מקנן בי ויבוא היום שבו יהיה לי ארה יקינטונית ענקית וחמודה!
[Image: ToN28NK.jpg]