האכלת יד בפסח

[יוסף !!!]

אם בן אדם מחמיר יותר ומדקדק אין צורך להגיד לו להקל שינהג כמו שהוא.

[צבי דגן]

אתה טועה!
כפי שציינתי לעיל, לעיתים קרובות יש בהחמרה פן שעלול לכלול בתוכו מחיר כבד, של "לא דייך במה שאסרה תורה", של טשטוש בין עיקר וטפל, של "בל תוסיף" ושל פגיעה בנושאים אחרים.
ואם יש מקום להקל, למה צריך להחמיר?

[צבי דגן]

"בל תוסיף ובל תגרע" הן שתי מצוות לא תעשה מהתורה שמקורן בפסוק: ”את כל הדבר אשר אנכי מצווה אתכם, אתו תשמרו לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו”. בפסוק זה כלולים שני איסורים: האיסור להוסיף על המצוות, והאיסור לגרוע מהן.
ולכן אפשר להגיד "כל המוסיף - גורע".

[צבי דגן]

שיטת הרמב"ם היא שכל מצווה, איסור או דין שאדם מוסיף על המצוות הכתובות בתורה, בין על המצוות שבתורה שבכתב ובין על המצוות שבתורה שבעל פה - עובר באיסור זה (וכגון שיאמר שיש איסור בתורה לבשל עוף עם חלב, בעוד שאיסור זה הוא רק מחז"ל).
או היושב בסוכה שמונה ימים (במקום שבעה).
אן במקום לצום יום אחד, האדם יחמיר ויצום יומיים.
אין למחמירים הנ"ל כל יסוד ו/או תועלת.

[רוני]

אני לא מחמיר מעצמי אלא ע"פ פסקים שמכירת החמץ זה היתר שאינו כלכך חלק ומיועד לחברות גדולות שיש להם הפסד גדול ולא יכולים לשרוף את כל החמץ שלהם.
ויש הרבה שמחמירים שלא לשמור חמץ גמור וכוללים במכירת החמץ רק חמץ שאינו חמץ גמור (שיש חשש שזה חמץ) ואת החמץ הגמור שורפים, ככה אני עושה.

[צבי דגן]

אני לא מחמיר מעצמי אלא ע"פ פסקים שמכירת החמץ זה היתר שאינו כל כך חלק ומיועד לחברות גדולות שיש להם הפסד גדול ולא יכולים לשרוף את כל החמץ שלהם.
מי אמר לך את זה?
גם בבית של כל אחד מאתנו נשאר חמץ בארונות המטבח ואף אחד לא שורף אותו.
ויש הרבה שמחמירים שלא לשמור חמץ גמור וכוללים במכירת החמץ רק חמץ שאינו חמץ גמור (שיש חשש שזה חמץ) ואת החמץ הגמור שורפים, ככה אני עושה.
מה זה "חמץ גמור", זו הפעם הראשונה שאני שומע את המושג הזה.
למשל כל מיני שקיות עם פסטה, ביסקוויטים, מלאי של קמח, סוכר וכדומה, הם חמץ גמור?
אם יש לך מלאי כזה בבית, אתה שורף אותם, או מסתמך על הרבנות הראשית שמוכרת את כל החמץ של המדינה לנוכרי?
הרי כל העניין של "שריפת החמץ" הוא סמלי בלבד, עושים בדיקת חמץ, אוספים את הפירורים שאימא פזרה מבעוד מועד (ביעור חמץ) ואותו שורפים.
אתה לא ממש שורף את כל החמץ שנשאר לך במזווה שבבית, הרי יש כאן איסור של "בל תשחית".

[צבי דגן]

1. כרגע דברתי עם רב (חבדני"ק), גם הוא לא שמע את המושג "חמץ גמור".
   
2. אתה צודק שבעניין מכירת החמץ ע"י הרבנות הראשית, מדובר על החמץ הכללי של המדינה, צה"ל, מוסדות גדולים, בתי חולים וכדומה.
   ואילו כשמדובר על חמץ של אדם פרטי, צריך לקבל את הסכמתו שהרי הרבנות לא יכולה למכור דבר שאינו שייך לה.
   ולכל המציאו את הפתרון הבא:
   
3. עבור האדם הפרטי, הוא הסביר לי שאפשר ללכת אל הרב המקומי ולחתום לו על טופס/שטר הסכמה שימכור את החמץ שלך לגוי ואז אין בעיה שהחמץ יישאר אצלך בבית שהרי הוא כבר לא שלך.
   ועם זאת, יש חובה להסתיר אותו שלא חו"ח תשתמש בו בטעות (כפי שעושים בסופרמרקט).
   האו הוסיף ואמר שניתן למלא טופס כזה גם בכל משרד של "בית-חב"ד" וגם באינטרנט.
   

מסתבר שלכל דבר יש פתרונות ואין צורך להחמיר.
כך נראה הטופס של חב"ד

[רוני]

מוזר לי שהוא לא שמע את המילים ''חמץ גמור''
חמץ גמור הכוונה לכל מאכל שמכיל חמץ בוודאות וחמץ שאינו גמור הכוונה למאכל שאין עליו הכשר לפסח אך אינו עשוי מחמץ (כגון שוקולד שאין עליו הכשר לפסח ובין מרכיביו אין אחד מחמשת מיני דגן שאז יש רק חשש שמא נתערב בו חמץ)

---

תראה כאן למשל יש את המושג חמץ גמור ציטוט: ''אבל לגבי חמץ גמור, נוהגים להמליץ שלא למכור חמץ מועט, כדי שלא להשתמש בהיתר המכירה לצורך קטן,''

ציטטתי מהאתר הזה https://ph.yhb.org.il/04-06-03/

[צבי דגן]

זה מה שנאמר באתר שאתה מצטט ממנו: "מצד הדין יכול כל אדם למכור את חמצו לגוי במכירת החמץ המסודרת על ידי הרבנים, ואף אם ירצה למכור מעט חמץ, כמו למשל, חבילת אטריות קטנה, רשאי, שאין הבדל בין אם מוכר מעט או הרבה חמץ, בכל מקרה, אחר שהחמץ נמכר, היהודי אינו עובר עליו באיסורי חמץ".
זה מצד הדין (ההלכה).
אבל מוסיף ואמר: "ויש מחמירים שלא לסמוך לכתחילה על מכירת החמץ, מפני שהיא נראית כהערמה, הואיל והחמץ נשאר בביתו של היהודי, וקרוב לוודאי שהגוי לא יבוא ליקח ממנו את חמצו, ואחר הפסח היהודי מיד חוזר לאכול מאותו חמץ. לכן לדעתם רק כדי למנוע הפסד מרובה ראוי למכור את החמץ, אבל כאשר מדובר בהפסד מועט אין למכור את החמץ.
שים לב לסיבה: "מפני שהיא נראית כהערמה".
והרי ישנם הלכות נוספות שנראות כ"עורמה", כמו: עירוב שבת, עירוב תבשילים, פטר חמור, ועוד.

[צבי דגן]

אני לא מבין מה יוצא לך מזה שאתה מחמיר ועובר על מצוות "בל תוסיף"?
"בל תוסיף ובל תגרע" הן שתי מצוות לא תעשה מדאורייתא שמקורן בפסוק: ”את כל הדבר אשר אנכי מצווה אתכם, אתו תשמרו לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו”. בפסוק זה כלולים שני איסורים: האיסור להוסיף על המצוות, והאיסור לגרוע מהן.
לא דייך במה שאסרה תורה?
נדמה שבהחמרה שלך אתה עובר עבירה.
אין כאן עניין של "הידור מצווה" (שבעקרון קובע כי יש לקיים מצווה באופן נאה ומהודר. במקרים בהם קיום המצווה דורש גם תשמישי מצווה וקדושה, הרי שלפי עיקרון זה יש להקפיד על חפצים משובחים), אלא שאתה לוקח על עצמך חומרות שאין בהן צורך.
הרי לא יעלה בדעתך שתרצה להחמיר ולכן תצום יותר מיום אחד (למשל הכיפור), או תקבל על עצמך את יום שישי כאילו היה זה יום שבת!