רבייה

[צבי דגן]

עקרון ההכבדה

• מושג אותו טבע פרופסור אמוץ זהבי, מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, הוא ההסבר המקובל לתופעות ההתקשטות השירה והריקוד בטבע. עקרון זה אומר שתכונות המכבידות על בעליהן או המסכנות אותם, הן סימני תקשורת בעולם החי, המוכיחים באופן אמין את יתרונו של הפרט הנושא אותם.
  ואכן, בדרך כלל, מכלל המתחרים על תשומת לבן, הנקבות מעדיפות את הזכרים הססגוניים יותר.
  
• על פי עקרון ההכבדה, תצוגה של צבעים בולטים, שירה רמה ורקוד סוער עלולים לחשוף את הזכר לעין טורפים, אך כך הם גם מעבירים לזכרים האחרים ולנקבות מסרים המעידים על בריאות טובה ומדגישים את גודלו ואת גילו של הזכר המחזר וכך על יכולתו לשרוד בהצלחה - למרות הסיכון הרב.
  
• לעופות רבים יש ריקודי חיזור מרשימים. למשל אצל היענים, העגורים, העופות הדורסים, היונים, החוברות, השכווים ועוד
  
• לעיתם - תיאום התנועות בין הזכר והנקבה גורם לתיאום (סינכרוניזציה) של הבשלות המינית של בני הזוג.
  אפשר לומר, שהזכר והנקבה מעוררים זה את זה: כל "תנועת רקוד" של הזכר מעוררת את הנקבה וגוררת "תנועת רקוד" משלה, שמעוררת מצידה את הזכר וחוזר חלילה. 
  בני הזוג מגבירים את הבשלות המינית זה של זה, עד שבסוף הריקוד הם מוכנים להזדווגות.
  
• לעיתים הזכרים בונים קן, כחלק מתהליך החיזור.
  

עקרון ההכבדה יכול להסביר גם התנהגות אלטרואיסטית ( זולתנית).
בניגוד לתופעה של הפרט שמקריב את עצמו למען טובת הכלל, עקרון ההכבדה מציע הסבר שמבוסס על כך שההשקעה בקבוצה מעלה את יוקרתו של הפרט, משום שהיא מהוה סימן אמין לסגולותיו הטובות.
אצל בעלי חיים רבים קיימת התופעה של "שומר" שעומד במקום גבוה ומזהיר את הקבוצה מפני הסכנה.
ה"שומר" הזה בזמן שהוא עסוק בתפקידו, לא יכול לאכול או לנוח ובכל זאת בוחר להישאר בתפקידו.
בכך הוא משיג הערכה מהקבוצה.