דירוג האשכול:

**צבי דגן** · 06-27-2021, 08:41 PM

דוגמה רביעית
חיות מותרות לאכילה לעומת חיות - אסורות

בתנ"ך נאמר: "אך את-זה, לא תאכלו, ממעלי הגרה, וממפרסי הפרסה: את-הגמל כי-מעלה גרה הוא, ופרסה איננו מפריס - טמא הוא, לכם.
והרי המציאות שונה לגמרי, הגמל בעצם כן מפריס פרסה, וגם שוסע שסע וגם מעלה גירה בדיוק כמו הפרה, הכבשה והעז.
הם שייכים לסדרת "מכפילי הפרסה" שפירושו שהפרסה סדוקה לגמרי, שוסעת שסע.
בתנ"ך נאמר: "ואת-השפן, כי-מעלה גרה הוא, ופרסה, לא יפריס; טמא הוא, לכם. ואת-הארנבת, כי-מעלת גרה היא ופרסה, לא הפריסה; טמאה הוא, לכם.
אבל, מה לעשות שהעובדה היא שהשפן (ארנבת) אינו מעלה גירה.
אומנם הארנבת מניעה את שפתיה בדומה למעלי הגירה אבל בפועל היא לא מעלה גירה.
מי שכתב את התורה (בטח - לא אלוהים) ראה את הארנבת וחשב שבתנועות בשפתיה הן תנועות של העלאת גירה - ולא היא!
התורה והתלמוד חשבו שהעטלף הוא "עוף"/"ציפור" והשרץ רק חציו בשר וחציו - אדמה.
בתנ"ך נאמר: "ואת-הכוס ואת-השלך, ואת-הינשוף ואת-התנשמת ואת-הקאת, ואת-הרחם. ואת, החסידה, האנפה, למינה; ואת-הדוכיפת, ואת-העטלף.
העטלף המוזכר בתורה הוא האחרון בין העופות הטמאים אך למעשה, כולנו יודעים, שזהו יונק מעופף, מעין "עכבר - ציפור". בארמית נקרא העטלף ערפדא, ובתלמוד - ערפד.
ה"שרץ" המוזכר בתורה, או העכבר (תלוי בגרסת המשנה), "שחציו בשר וחציו אדמה" (מסכת חולין).
מסביר רש"י בגמרא כך: "יש מין עכבר - שאינו פרה ורבה (שאינו מתרבה) אלא מעצמו נוצר, מאדמה, כאשפה המשרצת תולעים".
לא רק חכמי המשנה דנו בעכבר זה ופסקו הלכות בהסתמך על חוסר ידע מובהק, אלא גם הרמב"ם התייחס אליו בפירושו למשנה: "והתהוות העכבר דווקא מן העפר עד שיימצא מקצתו בשר ומקצתו טיט והוא מתנועע כולו".
אין פלא, כי הפוסקים דנו בסוגיה: האם עופות הגדלים על אילן נזקקים לשחיטה (שולחן ערוך).
שהרי אלו, כמו השרצים הקודמים, אינם פרים ורבים (אלא מן הצומח), וממילא אינם טעונים שחיטה.
כלומר - "עובדות הטבע" שמוכרות לנו, לא היו מוכרות לחכמי ישראל שעסקו בהיבט ההלכתי של התופעות החריגות, ולא נמצא איש בעולם שיערער על מציאותן של בעלי-החיים האלה למרות שלא היו קיימים במציאות.
אפילו מחבר ה"שולחן ערוך" הרב יוסף קארו לא טרח לברר את אמיתות המציאות, אלא הסתמך על התלמוד וקיבל את דברי חז"ל כ"תורה למשה מסיני" ועל סמך דבריהם פסק הלכות שמקובלות עד ימינו.
מזכיר קצת את דברי הרב מאיר לאו לעיל.