תוכי קטן הלך לו ברחוב / גילי בר

[צבי דגן]

תוכי קטן הלך לו ברחוב / גילי בר-הלל מתרגמת ועורכת ספרי ילדים

שלשום, בעודי מהלכת ברחוב, פתאום ראיתי תוכי קטן הולך על המדרכה לצדי. התכופפתי והרמתי אותו. לפי הקלות בה הצלחתי לתפוס אותו ידעתי שמשהו לא בסדר איתו, ואכן, עינו האחת היתה שתומה ומנוקדת בדם. בדרך הביתה הוא נשך אותי כהוגן. ארגנתי לו קופסה קטנה עם רשת שהצלחנו למצוא, והוא ישב רוב היום בלי לזוז, נוצותיו נפוחות, עיניו עצומות. צלוחית מים ופרוסת פרי שהכנסתי לקופסה - לא עניינו אותו.
הגננת בגן של בני הציעה לקחת אותו אליה הביתה, גם לה יש ציפור אהבה ממין זכר שאיבד את זוגתו לפני זמן מה ומאז הוא בודד ומדוכא. אבל בגלל אי הבנה היא יצאה מהגן לפני שהספקתי להביא אותו, והוא נשאר אצלי בקופסה. הלכנו איתו לוטרינר שכונתי, שהציץ ואמר שהוא לא מבין בציפורים, אבל נראה לו שאולי מדובר בווירוס דווקא ולא בפציעה. הוא הציע שלמחרת נביא אותו שוב למרפאה והוא ייקח אותו לבית חולים לבע"ח שבו יש גם וטרינר ציפורים. אבל למחרת גם זה התפספס, עוד לא ביררתי למה, כנראה עוד אי הבנה. ובינתיים התוכי התאושש קלות והתחיל לגלות סימני חיים. הוא הפך את צלוחית המים מספר פעמים, ניקר בה, כרסם את מסגרת העץ של הקופסה הקטנה וניקר בפרוסת הפרי.
כדי לעודד אותו, ניסיתי לנגן לו ציוצי ציפורים מיו-טיוב. ההשפעה היתה מיידית וניכרת: את הנוצות הנפוחות הוא משך אל גופו והזדקף, פקח עין גדולה (זאת שלא פצועה) והטה את ראשו. אחר כך גם שיחררתי אותו קצת מהקופסה ואפשרתי לו לעופף בחדר (אחרי שסגרתי את הדלת מפני החתולה!) וזכיתי לשמוע אותו מצייץ קצת. בחנות בעלי החיים שנמצאת במרחק הליכה מביתי לא היה כלוב ציפורים למכירה, אבל לפנות ערב עלה בי הרעיון המבריק להזמין הביתה כלוב במשלוח. התוכי, שהתאושש פלאים עוד לפני שהכנסנו אותו לכלוב החדש, התעודד עוד יותר בחלל המרווח יותר: הוא התנדנד בנדנדה, כרסם הרבה דוחן, שתה עוד מים, צייץ וטיפס בכל פינות הכלוב.
מצחיק כמה נקשרתי אליו מיומו הראשון, וכמה השיפור במצבו מקרין עלי ועל מצב רוחי. מאז אתמול אני כל הזמן שמחה, כי התוכי שמח יותר. הילדים שלי התאהבו בו לגמרי, ודפי הטיוטה על שולחן הציור כבר מלאים ציורים של תוכים. טלי התעוררה מוקדם מוקדם בבוקר ומיד שאלה איפה התוכי (שמנו את הכלוב שלו בחדר האמבטיה בלילה, כדי שנוכל לסגור את הדלת מפני החתולה). היא מתחננת שנשמור אותו, ואני לא יכולה להתחייב: אולי עוד נמצא את הבעלים שלו, אולי בכל זאת נשדך אותו לתוכי של הגננת (אין דרך לדעת אם מצאנו זכר או נקבה), אולי בכל זאת נגלה שהוא חולה. אני מסרבת להבטיח לה שהתוכי ישאר אצלנו לתמיד, אבל בלב גם אני כבר רוצה לשמור אותו.
אין לי תמונות שלו עדיין, אבל הנה לכם כמה סרטונים מיו-טיוב:






ומשם הגעתי לזה, שבכלל ריגש אותי.
מי יודע, אולי יום אחד לא אצטרך לנעול את התוכי באמבטיה בלילה?
שימו לב לליטוף העדין בהתחלה (גם זה די חוזר על עצמו בהמשך)
קוקטיל מזמר לחתול