למד להכיר את התוכי! / ענבל סרטר

שתי נקודות מפתח בהבנת התוכי שלנו הן הכרת התנהגותו הטבעית וקריאה נכונה של שפת הגוף שלו, זאת משום שתוכים אינם בעלי-חיים מבויתים - עצם העובדה שהם חיים אתנו בבית, מתקשרים אתנו ומסגלים לעצמם הרגלים בהתאם לאורח חיינו, נובעת מכך שהם עברו תהליך "חברות" (סוציאליזציה) שהוא תהליך של שילוב והתאמת התוכי לדרך חיים חדשה מאורגנת לסביבת האדם. או תהליך של "החתמה" שבו התוכי נקשר למטפל שלו (בעליו) והוא אליו. 
ההחתמה מתרחשת מיד לאחר בקיעתו מהביצה. תהליך ההחתמה מתבסס על מנגנון תורשתי. אבל, אין זה אומר שהם מבויתים.
ביות הוא תהליך אבולוציוני שנמשך מאות ולעתים - אלפי שנים שבמהלכן נחלשים או נעלמים האינסטינקטים הטבעיים של בעל-החיים ולעומתם התפתחו תכונות שמאפשרות ומקלות את החיים בחברת בני אדם.  
אצל התוכים הדרך לביות עוד ארוכה - הם עדיין מתבססים על האינסטינקטים הטבעיים שלהם ומפגינים התנהגויות של חיית "פרא".
גם בבית - קשר טוב וחזק עם התוכי שלנו מבוסס על קריאה מתאימה של התנהגותו, פירוש נכון של התנהגויות אלו ותגובה הולמת ונאותה אליהן. 
אחד הדברים החשובים שצריך לזכור לגבי התוכי שלנו הוא שתוכי חי בלהקות שעלולות לשמש טרף לחיות אחרות - בין אם מדובר בסוגים שחיים בלהקות קטנות של 8 עד 10 פריטים ובין אם מדובר בסוגים שחיים בלהקות של עשרות או אפילו להקות ענק של מאות - כל תוכי הוא חיית להקה, והלהקה היא שמאפשרת להם לשרוד בטבע.
כשהתוכי אוכל או מחפש מזון, מנקה את נוצותיו או מנמנם להנאתו - תמיד מישהו אחר מחברי הלהקה יימצא דרוך כדי להתריע מפני טורפים או סכנות אפשריות.
תוכי שחי בגפו, יהיו סיכויי ההישרדות שלו נמוכים ביותר. מסיבה זו חיי הלהקה הם הדבר החשוב ביותר לתוכי, כללי החיים בלהקה הם הדבר החזק ביותר שקיים עבורו ומה שמנחה אותו בכל סוג של פעילות או תקשורת אתנו. התוכי זקוק לקשר ה"להקתי" אתנו כדי לחוש ביטחון וכדי להיות מאושר.
תוכי שחוברת ע"י בני אדם הוא בעצם "אימץ" אותו כחלק מהלהקה שלו ובכך - את פעולת גומלין וההשפעה הדדית, הלהקתית המיועדת לתוכים האחרים בלהקתו. כלומר, הוא משייך עצמו ללהקת בני האדם (או אולי משייך אותנו ללהקת התוכים..?) הוא ינהג בנו כלהקתו ויצפה מאתנו להתנהגות דומה, משום שהוא אינו מבין את ההבדל בין תפיסות העולם השונות שלנו.
אם נשאיר אותו לבד במשך שעות ארוכות יום אחריי יום הוא יסבול מאוד לא רק מבדידות ודיכאון, אלא גם מחוסר ביטחון תמידי, יחשוש מסכנות אפשריות - מה שבהחלט עלול לגרום לאגרסיביות מצידו.
היבט להקתי נוסף וחשוב הוא שמבחינתו מי שיהיה גבוה יותר בבית, יהיה גם גבוה יותר בהיררכיה של הלהקה, ממש כמו שבטבע ככל שהתוכי נמצא על ענף גבוה יותר מעמדו בלהקה גבוה יותר - מסיבה זו חשוב למקם את הכלוב שלו בערך בגובה העיניים ועדיף אפילו מעט יותר נמוך, כך אנחנו נמנעים ממצב שבו התוכי נמצא מעלינו ובעצם מרגיש שהוא "שולט" בלהקה - מצב שעלול להביא לאגרסיביות ולנשיכות.
במקביל, חשוב לזכור שלעולם אין למקם את הכלוב נמוך מידי, בטבע הם חיים על עצים והשאיפה שלהם היא כמובן לגובה - שם הם מרגישים בטוחים מפני סכנות וטורפים, ככל שהתוכי נמוך יותר כך מעמדו בלהקה נמוך יותר מה שגם אומר שהוא הראשון שהלהקה תקריב בשעת סכנה והוא גם הנגיש ביותר לטורפים.
אם נמקם את כלוב התוכי שלנו על הרצפה הוא לעולם לא יוכל לחוש ביטחון ורוגע, עלינו לצפות שיחוש מאוים ונתון בסכנה ותמיד ירגיש שהוא צריך להגן על עצמו מפני כל הטורפים הגבוהים שמסתובבים סביבו - אנחנו. מיותר לציין שתוכי מגן על עצמו בעיקר על ידי נשיכות - לכן כלוב שממוקם נמוך מידי אינו מהווה תנאי מחייה נוחים לתוכי ואינו תורם למערכת היחסים שלנו איתו. 
דבר נוסף שנובע מהעובדה שתוכים הם בעלי-חיים נטרפים - הוא שיש להם אינסטינקטים בסיסיים של נקיטת אמצעי זהירות ודאגה  מפני טורפים, ואם נזכור שטורפים נוהגים להגיע מלמעלה או להתגנב מאחורי הטרף - נבין מדוע תוכים לא אוהבים שמלטפים אותם באזורים הגביים.
אין לשכוח שגם תוכי מחוברת וחברותי עדיין מתקיימים אצלו אינסטינקטים של אבותיו התוכים ושל קרוביו שחיים  בטבע - באוסטרליה, אפריקה, באמזונות וביתר חלקי העולם - אינסטינקט זה מתעורר באופן טבעי ובלתי נשלט בתוכי ברגע שאנו שולחים את היד ונוגעים לו בגב או אוחזים אותו בגב או בכנפיים. התוכי לא יכול ליהנות ממגע כזה משום שהוא חש מאוים - גם אם הוא מכיר אותנו היטב, אחיזה בכנפיים גורמת לו להרגיש מוגבל בתעופה, כך שבמידה ותצוץ לפתע סכנה הוא לא יוכל להימלט ממנה - אפילו אם מדובר בתוכי שכנפיו גזורות והוא מעולם לא עף - עדיין חשוב להשאיר את כנפיו חופשיות ללא המגע שלנו. אם ניגש אל התוכי מלפנים, עם יד מושטת ויציבה (ולפעמים בליווי "פרס" קטן) - זה יעודד אותו להרגיש בטוח ונעים כשאנו מתקרבים וכמובן יקטין את הסיכוי שהתוכי ינשוך.

אינסטינקט נוסף שאנו יכולים להשתמש בו לטובת מערכת היחסים בינינו לבין התוכי הוא מה שלפעמים מכונה "אינסטינקט גוזלים" - כאשר תוכי מסיים להאכיל את גוזליו היא רוכן מעליהם, מנקה את נוצות ראשם הקטנות ומשמיעה קולות עדינים.
יש באפשרותנו לחקות התנהגות זו של התוכי כדי לעורר בו "אינסטינקט גוזלי". בדרך זו נוכל לקרב אותו אלינו כך שירגיש את חום גופינו ואת דפיקות הלב, מה שגורם לו להיות רגוע ושליו, נלטף בעדינות את ראשו ונדבר אליו ברכות ובנועם, כך ניצור סיטואציה דומה לזו שאמו בטבע הייתה יוצרת עבורו בקן הנעים והבטוח שבו אמור היה לגדול.
מצב זה נעים לתוכי, מרגיע אותו ומעורר בו את ה"התנהגות הגוזלית" המפונקת שחבויה בו. בכך אנו מחזקים מאוד את הקשר בינינו לבין התוכי שלנו ועל אחת כמה וכמה אם מדובר בגוזל שאנו מאכילים בעצמנו ועושים זאת לאחר כל האכלה. 
דבר שחשוב לזכור הוא שמצב זה נעים עבור התוכי אך ורק במידה שאינו נכפה עליו בכוח. אם מדובר בתוכי חדש או בתוכי בוגר שאינו רגיל לחיבוקים ואחיזה קרוב לחזה - הרי שהמצב הזה עלול להיות מלחיץ, מוזר ולא נעים עבורו ואז כמובן שעלולים להשיג תוצאה הפוכה מזו שהתכוונו אליה.
אין להחזיק את התוכי בכוח במצב זה רק כדי "שיראה שזה נעים" - כי זה פשוט לא יקרה.
תוכי שלא רגיל למגע מסוג זה ולא חש בנוח צריך להרגיל אותו באופן הדרגתי למצב החדש עד שלא יהיה ספק שהוא נהנה ממנו בדיוק כמונו. 
תוכי הוא בעל-חיים שאין להתעלם מאופיו ומאישיותו. תוכי הוא לא רק אישות כלשהי יפה שמתאימה לכלוב או כצעצוע לילד, אם נשכיל לחקור וללמוד על התוכי שלנו ונספק לו את תנאי המחיה הדרושים לו, ואותם הוא זקוק וראוי כי אז נזכה בחברות אמתית, אהבה שאין דומה לה ובן משפחה נוסף לכל דבר שיוסיף לחיינו עניין אושר, שמחת חיים ושובבות  כמו שאף חיית מחמד אחרת לא תוכל לעשות. 

מקור: מקשיבים לטבע