סיפורו של תוכי מסוג קוויקר שברח - עם סוף טוב / קרן אהרון (שימי שוב הביתה)

עוד יום שגרתי, אני נכנסת הביתה ופונה מיד לכלוב של שימי להגיד לו שלום.
הפעם הכלוב פתוח וריק ולידו מונח על הרצפה כובע הסומבררו שהיה תלוי מעל הכלוב. החלון במסדרון פתוח ואנחנו בהלם.
כשעזבנו אותו בבית, הכלוב היה פתוח כי הוא אוהב לטפס על הכלוב במשך היום זה מעסיק אותו.
החלון שבסוף המסדרון היה פתוח והוא מעולם לא עף לכיוון הזה. כנראה שהכובע התעופף מהרוח שהייתה באותו היום, הוא נבהל והתחיל לעוף בבית עד שיצא מהחלון למרות שגזרנו לו את נוצות התעופה.
חשבנו לחפש אותו בבית אבל הוא כזה רעשן ככה שאין סיכוי שפספסנו אותו.
יצאנו לרחוב, חיפשנו אותו על עצים ועל הקרקע וקראנו בשמו עד שהשמש שקעה ולשכנים כבר נמאס מהצעקות.
חזרנו הביתה, קראנו "סיפורי תוכים" בתוכיפדיה והבנו שיש דבר כזה למצוא תוכי שאבד. למרות כל סיפורי ההצלחה שקראנו חשנו שהמזל לא יהיה בצד שלנו הפעם אבל לא תכננו להתייאש כל כך מוקדם. הבטחתי שלעולם לא אאמץ עוד תוכי שיוכל להתעופף לי ככה מהחלון ולשבור לי את הלב.

שימי הוא תוכי מסוג קוואקר, בוגר, בן 10 שנים.
את תחילת חייו בילה עם בת משפחה חובבת התוכים, היא מסרה אותו לבן משפחה אחר, שם הוא הוא בילה 8 שנים. כשהילדים של בן המשפחה גדלו והיחס אליו פחת, הוא ביקש למסור אותו וכך הוא היגר לבית הורי. במשך שנתיים אצל הוריי, גידל שימי את נוצות הראש שתלש כנראה בימים בודדים, הוצאנו אותו מדי פעם והוא התעופף מכתפי וחזר 4-5 פעמים בערך. לאחר כשנתיים עברו בני משפחתי עברו דירה וביקשו למסור לי את התוכי.
רק שבועיים הוא היה אצלנו כשזה קרה. בזמן הקצר הזה, הביטחון שלו פרח אחרי שנים שלא טייל מחוץ לכלוב באופן יומיומי והוא החל מעופף, בהתחלה בליווי צווחות ויותר מאוחר באופן רצוני ולא רק בגלל שנבהל ממשהו. אנחנו עוד בונים את האמון בננו והוא תוכי די חשדן, נבהל כשדברים לא מזוהים מתקרבים אליו ולא נותן לגעת לו בנוצות.
לא ידענו למה לצפות ממנו. האם יש סיכוי שיחזור דרך החלון כשהוא כל כך גבוה? הוא נמצא על הקרקע? אולי החתולים הרעבים כבר השיגו אותו? הוא יענה לי אם אקרא לו?  החלטנו לנסות את כל האפשרויות.

למחרת בשעה 6:00 בבוקר שבנו לחפש אותו ברדיוס עד ק״מ מהבית קראנו בשמו וצלצלנו בפעמון שהוא אוהב וצמוד אליו שנים רבות. תלינו 40 מודעות באזור השכונה, פרסמנו בפייסבוק בכל קבוצות החיות ובכמה מקומיות. גם אצל הווטרינר השכונתי היינו. החלון שלנו בקומה השלישית  נשאר פתוח והכלוב צמוד אליו, על אדן החלון שמנו מים ופיזרנו אוכל וצעצועים מוכרים.

לקראת השקיעה, כבר מותשים, תולים את המודעה האחרונה בשכונה, הטלפון מצלצל ואישה מודיעה לנו שאתמול התעופף תוכי דרך מרפסת ביתה והוא נמצא אצלה עכשיו בבית מרחק דקה הליכה מאתנו. הגענו לשם בריצה ופתאום קבוצת ילדים מגיעה אלינו כשאחד מהם אוחז את שימי כמו שהוא לא נתן לי לעשות לו מעולם. קראנו לו וצלצלנו בפעמון האהוב עליו והוא קצת צייץ בשקט, נראה עייף ומבולבל ועם קרחת קטנה במצח. הילדים אמרו שהוא נכנס בדברים כשהוא ניסה לעצור את התעופה. חזרנו הביתה כששימי על כפתי, חמש דקות של הליכת ניצחון.
קצת יותר מ-24 שעות של חיפוש שהגיעו לקיצם.
הוא לא היה כל כך רעב כי הילדים דאגו לו לאגוזים אבל בכל זאת שתה ואכל ענב בשמחה.
למחרת כבר חזר מעט לקשקש, פחות מבדרך כלל, נראה מעט עייף ולא מטפס או יוצא מהכלוב אבל אוכל ומצלצל בפעמון שבטח חסר לו.
הרגשנו ברי מזל.
לא האמנתי שאפשר למצוא תוכי במקום עירוני סבוך ומפחיד לתוכי והנה גם אנחנו מצטרפים לסיפורי ההצלחה.
לא היו מאושרים מאתנו באותו הרגע שראינו אותו ובדקנו פעמיים אם זה שימי שלנו.
סיפורי תוכיפדיה נתנו לנו את התקווה ואת הכוח להמשיך ולחפש כי יש סיכוי.
המסקנות שלי - הנחישות משתלמת, מהירות התגובה קריטית ויש אנשים טובים שאפשר לסמוך עליהם, שווה לתלות מודעות בכל הרדיוס הקרוב לבית.

תודה לכם חברי תוכיפדיה!