Tukipedia

דוגמה נוספת לטעויות של בורות במציאות של חז"ל היא העכבר:

• במסכת חולין, דף קכו, ע"ב, מובאת במשנה ההלכה הזו: "עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, הנוגע בבשר טמא, באדמה טהור".
  ובדף קכז למדו חז"ל מהפסוק "השורץ וכו' אוציא עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאין פרה ורבה". כלומר, מיעטו "עכבר שאינו פרה ורבה" מן הכתוב בתורה.
  רש"י במשנה קכו פירש כך: "יש מין עכבר שאינו פרה ורבה אלא מעצמו נוצר מאדמה, כאשפה המשרצת תולעים, ואם עדיין לא נברא העכבר, אלא צדו אחד הימיני או השמאלי, הנוגע בבשר טמא, באדמה שכנגדו טהור".
• המסקנה מהנאמר לעיל היא, כי חז"ל חשבו וגם פסקו הלכה וקבעו אחת מתרי"ג מצוות על פי המחשבה המוטעית כי חיים יכולים להיווצר מן הזיעה ומן העיפוש וכו'.
  את זאת בדיוק אמרו אז גם חכמי אומות העולם, בחוסר ידיעתם.
• כיוון שאף אדם דתי לא יכול לייחס חוסר ידיעה מדעי לאלוהים, שהוא היודע כל הדברים, מכאן שלא מן השכינה ולא ממעמד סיני באה לחז"ל ידיעתם בענייני המציאות המדעית אלא מדעתם בלבד וממה שהיה ידוע למדע באותם הימים (גם לגויים).
• ויש גם כאלה שהגזימו יותר (מה שנקרא "החכמים האחרונים", כמו ה"חפץ חיים") וכך אמרו חז"ל: שהקב"ה הסתכל באורייתא (בתורה) וברא עלמא (ברא את העולם), כלומר: גם על טעות של תנא או אמורא בגמרא או במשנה, חל עליה שם אורייתא (שם התורה) שעל פיה נברא העולם.
  והמשכיל בעת ההיא יידום ומי שרוצה יסיק את המסקנות בעצמו.

• ותראו מה שכותב הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" (חלק שלישי, פרק יד):
  "ואל תבקשני לתאם כל מה שאמרו (חז"ל) לענייני התכונה עם המצב כפי שהוא, לפי שהמדעים באותו הזמן היו חסרים, ולא דיברו בכך משום שיש להם מסורת באותם הדברים מן הנביאים, אלא מצד ידעני אותם דורות באותם מקצועות או שמעום מידעני אותם הדורות, ולא בגלל זה נאמר על דברים, שמצאנו להם שהם מתאימים עם האמת, שהם בלתי נכונים, או שתאמו במקרה, אלא כל מה שאפשר לבאר דברי האדם, כדי שיהא תואם את המציאות שהוכחה מציאותה, הוא יותר עדיף ונכון".
• תראו שגם לפי דעתו של הרמב"ם, שאין ספק שהיה פוסק הלכה גדול, לא היתה ידיעת חז"ל יותר איכותית ממה שידע המדע באותם דורות קדומים.
  כלומר, שהמידע שבידי חז"ל, או מה שכתוב בתורה, לא היה ממש תואם את המציאות.
  הרי מה שאמר הרמב"ם היה נכון באופן יחסי למה שהיה ידוע בדורו ולא יותר.
  והראייה לכך מה שהרמב"ם אמר בעניי השרצים שאינם מתרבים ברבייה מינית, וטעה משום שגם הוא לא הכיר את המציאות.

• אדם משכיל, חייב לבדוק את דברי חז"ל וחכמי התלמוד, ולאמת את הדברים עם המציאות.
  אין לצאת מתוך הנחה אקסיומת שכל המסורת הדתית נכונה באופן מוחלט, ואז להתאים את המציאות אליה.
  עלינו להיות בני אדם "חושבים", ולא כפתיים תמימים, מאמינים ומקבלים כל דבר ללא בדיקה ואימות אל מול המציאות.
• בואו לפחות, נסתמך על דבריו של הרמב"ם, שאמר: "כל מה שאפשר לבאר שיהא תואם את המציאות שהוכחה מציאותה הוא יותר עדיף ונכון", כי מן המציאות תבוא הסברא ולא להפך.
• אל לנו לשלול מאיתנו שום דיעה, מחשבה ותפיסת עולם.
  אנחנו חייבים להיות פתוחים לכל רעיון, שאם לא ננהג כך, לא רק שאנו שוללים את הבחירה מעצמינו, אלא שוללים גם את אפשרות הבחירה.
  אדם חופשי, שיש לו דעות עצמאיות ומשכילות לא צריך לחשוש מכלום, גם לא מהסתירות והקונפליקטים שהוא נתקל בהם וצריך לאמץ את המחשבות שנראות לו ביותר.
  

• מי שלא מכיר ראוי שידע כי, אחד ממיני הטריפות היא הדרוסה.
  ובמשנה שבמסכת חולין (דף מב), נאמר המשפט הקצר הזה:  "את דרוסת הזאב", ורש"י מפרש את שלושת המילים האלה כך: "שהכה בציפורניו ומטיל בה ארס ושורפה".
  
• כיום כל ילד יודע את העובדה הפשוטה שלטורפים אין ארס לא לארי, לא לזאב ולא לחתול.
  וטענת חכמים שכביכול לחיות האלה יש ארס תמוהה מאוד.
• בעניין הטריפות קשור גם העניין שמוזכר במסכת חולין (דף מה ע"ב) כתוב כך: "ניקב הלב לבית חללו טריפה בעי רבי זירא לבית חלל קטן או לבית חלל גדול"
  ורש"י מפרש כך: "חלל גדול חלל האמצעי, חלל קטן הרבה חדרים קטנים יש לו סביב.
  וכך פירש גם הר"ן וגם הרשב"א ב"תורת הבית" כתב: שלושה חללים יש ללב אחד גדול באמצעו ושניים קטנים אחד מימינו ואחד משמאלו.
  ויש לכך סימוכים נוספים בפסק ההלכה של השו"ע בספר "יורה דעה" (סימן מ') נאמר כך: "הלב יש לו ג' חללים וכו'".
• ברור לנו שיש כאן בורות וסילוף של המציאות, כי כיום כל אחד יודע שללב יש 4 חללים: 2 גדולים - החדרים ו-2 קטנים יותר - העליות.
  מאיפה הם הביאו את העניין שבלב יש רק  3 חללים בלבד?

"בעל התניא" הוא חכם קבלי שרוח הקודש מדברת מגרונו: "בחלל השמאלי של הלב שהוא מלא דם וכו' וגם בלב בחלל הימיני שאין בו דם וכמו שנאמר לב חכם לימינו"
והרי ידוע לכולנו שגם בחלל הימני של הלב יש דם.
המסקנה היא שהחכם הקבלי, בעל התניא, לא היה ממש מומחה באנטומיה של גוף האדם (בלשון המעטה).
וכל מי שאינו מומחה בדברים פשוטים וגלויים לא נוכל לכנותו "חכם" אלא בור, במחילה.
ואיך יוכל אדם כזה, שאינו יודע דברים אלמנטריים ואינו שולט במציאות הפשוטה, לפסוק הלכה?

במסכת חולין (בדף נז עמוד א'), מתקיים ויכוח מושכל בין שני חכמים:
 רבי חזקיה אומר "אין ריאה לעוף".
 ורבי יוחנן אמר "יש לו".
והגמרא מסיקה מכך ש"מדבריו של בריבי (חזקיה) ניכר שאינו בקיא בתרנגולין".
על זה אפשר לומר: אוי לנו מהבעיה ואווי לנו מההסבר שנותנים לה.
גדול הדור כמו חזקיה לא ידע דברים אלמנטריים כל כך ואיך בכלל הוא יכול לפסוק הלכות?

עד כאן מילא, אבל תראו את מקרה הבורות היותר חמור, פשוט אי ידעת המציאות הפשוטה, מה שמוכיח שהם אפילו לא נתחו את בעלי החיים כדי ללמוד את האנטומיה, אלה הסתמכו על התיאולוגיה והמיסטיקה בלבד.
שוב במסכת חולין דף מה ע"ב נאמר כך: "אמר אמימר משמיה (בשמו של) דרב נחמן, תלתא קני הוו (ישנם שלושה קנים), חד פריש ללבא (אחד מגיע אל הלב) וחד פריש לריאה (ואחד מגיע אל הריאה) וחד פריש לכבדא (ואחד מגיע אל הכבד)"
ורש"י מסביר ומחזק את הטעות שנאמרה לעיל, שלאחר שהקנה נכנס לחזה הוא מתפצל לשלושה.
והרי ידוע הוא שקנה הנשימה מגיע רק אל הריאות (ולא אל הלב או - הכבד) ומתפצל לשני חלקי הריאה - הימנית והשמאלית.

בואו תראו עד כמה עצלים הם גם הרבנים של ימינו, שאף הם לא בודקים את המציאות ומסתמכים רק על מה שכתוב בתלמוד (כי, למה להם לצאת מהישיבה אל המעבדה? זה לא מתאים להם).
הינה רב הידוע בשם "הסטייפלר" שמכונה גם בשם "בעל קהילות יעקוב" (על שם הספר שכתב) אומר, בסוגיית מחט שנמצאת בכבד, כך: "שיש וריד ההולך מן הכבד לריאה".
ומהי המציאות? ברור שאין שום וריד שהולך מן הכבד לריאה.

ובאותו העניין אומר הרמ"א (בספר יורה דעה, סימן מס"ע) "אם לא נמצא (המחט) רק בסימפון הגדול שבלב והקופה לבר דהיינו לצד חלל הלב, אם ראש המחט כגרעין של תמרה - כשרה, דתלינן דנכנס דרך גרגרת לסימפון שבלב "
ובמציאות לא קיימת שום דרך מהגרגרת אל הסימפון שבלב.
ושוב המסקנה הנדרשת היא שכל בר דעת ומשכיל במדע יודע כי אכן הגמרא טעתה בעניינים וכי קיים פער בין הידיעה של חז"ל לבין המציאות האמיתית.

וכי נוכל להעלות על הדעת, רחמנא ליצלן (חלילה וחס, שלא נדע מצרות), שחז"ל קיבלו מפי האלוהים בהר סיני דברים שהם נוגדים את המציאות?
חלילה לנו מלחשוב על זה בכלל.
ולכן אנו חייבים לטעון בודאות גמורה כי חז"ל אמרו את הדברים האלה מדעתם.
ואם מה שאמרו חז"ל מדעתם אמרו, תורה שבע"פ מה יהא עליה?

ועתה, תפעילו את התאים האפורום בקודקודכם, אחרי ששוב נוכחנו לראות שחז"ל לא ידעו את העובדות המדעיות יותר מאשר שידעו זאת בני הדור שבו הם חיו, אין זאת כי חז"ל לא קבלו סיוע מרוח הקודש ולא מפי האלוהים הם דברו אלא על דעתם הם.
במילים אחרות, אסור לנו ללכת שבי אחר מילים ודברים מבלי שיש לנו הוכחות מציאותיות על כך.

• רבי עקיבא מתיחס לארבעת בעלי החיים המוזכרים בתורה בקשר לאיסור אכילתם (טמאים) והם: הגמל, החזיר, השפן והארנבת שיש להם סימן טהרה אחד.
• חז"ל קבעו שרק להם יש  סימן טהרה אחד וכל יתר החיות בעולם, אין להם סימן טהרה כלל והם טמאים או שיש להם שני סימני טהרה ומותרים באכילה.
• חז"ל שואלים: איך ידע זאת משה רבינו, כאשר כתב את התורה?
  מכאן מסיקים כי אלוהים, שמכיר את כל חיות העולם, גילה למשה את עניין ארבעת החיות בעת מתן תורה בסיני.
  וזו בעצם הוכחה שהתורה ניתנה למשה ע"י האלוהים.

וכך נאמר בעניין זה בתורה: "וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעְלָה גֵּרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם.
וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מָעַלְתְּ גֵּרָה הִיא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִיא לָכֶם" (ויקרא פרק יא פסוק 5).
והדבר התמוה הוא שבמציאות, השפן והארנבת אינם מעלים גירה בכלל.
הארנבת אומנם, מזיזה את השפתיים אבל בשום אופן לא מעלה גירה.
אז איך כתב זאת משה רבינו מפיו של האלוהים?

האם נטען את הטענה הנדושה שאולי הכוונה היא לחיות אחרות, שאיננו מזהים בימינו?
אם כך, השפן והארנבת של ימינו מותרות באכילה, הייתכן?
חוץ מזה בכל הדורות הקודמים החיות האלה זוהו באופן חד משמעי ולכן היהודים לא אכלו אותם.
אין לנו ברירה אלה להגיד שוב שמי שכתב את התורה פשוט לא ידע את העובדות במציאות!

ואכן, הסתירה הזו לא נדונה ע"י חכמי התלמוד ולא התקרבו אליה עד לתקופה האחרונה.

אחר שנכשלו כל הניסיונות להסביר את הטעות העובדתית הקשה שבדברי התורה קיבלו עליהם הלמדנים לנסות הסברים אחרים ומקוריים יותר.
סוף סוף, בצר להם, הלכו הרבנים אל ספרי המדע (וטוב שכך עשו).
אומנם תשובה טובה לסתירה הזו לא מצאו אבל נמצא כי לארנבת יש הרגל מוזר שלפעמים היא אוכלת את הגללים של עצמה כדי לספוג את החלבונים והוויטמינים חזרה אל גופה. את זה שמעתי גם באחד הסרטונים של הרב יצחק (נדמה לי שזהו שמו).
התנהגות זו מכונה קופרופגיה.
אבל, מה לעשות שהקופרופגיה ידועה גם אצל חיות אחרות ואפילו אצל תוכים.
גם הכלב אוכל את צואתו שלו, כל צואה של בני מינו ולפעמים הכלב אוכל צואה של בעלי חיים אחרים (חתולים,כבשים,וכו'..)
כך גם הקביה/שרקן (חזיר-ים), הקפיברה, הבונה והלמור.
קיימים הסברים רבים לתופעה, ובניהם בעיות בריאותיות, וחלקן בעיות התנהגותיות (פסיכולוגיות).
אבל בשום פנים ובשום אופן זו אינה "העלאת גירה".
הטענה הזו סותרת את מה שאמרו ענקי הראשונים על העלאת הגרה.

• רש"י בספר ויקרא (פרק יא פסוק 3) אומר: "מעלת גרה - מעלה ומקיאה האוכל ממעיה ומחזרת אותו לתוך פיה" כך ממש!
• והאבן עזרא על אותו פסוק אומר: "מעלת גרה - מגזרת גרון"
• והרשב"ם גם הוא באותו המקום אומר: "מעלה גרה - מעלה את מאכלה בגרגרת לאחר אכילתה"

ולכן הארנבת לא יכולה להחשב כמעלה גרה כי איננה מעלה האוכל ממעיה דרך גרונה לתוך פיה כפי שרש"י וכל הראשונים פירשו את המושג "מעלה גירה".
ומה יגידו לגבי השפן, לא רק שאינו מעלה גירה אלה, אפילו לא אוכל את גלליו?
בקיצור, השפן והארנבת לא מעלים גירה.
שוב אין לנו ברירה אלא להודות באי דיוקים שכתובים בתורה ובכך לערער על כך שהתורה ניתנה למשה מידי האלוהים בסיני וכי משה כתב אותה מפי הגבורה.
מה שכן ייתכן שמשה (או אדם אחר) כתב את התורה ולא ממש ידע את כל הפרטים במדיוק.

אגב, יש אומרים שמי שימצא ארנבת או שפן שמעלים גירה, עשוי לקבל פרס נובל בביולוגיה.

תגובה על ההסבר של הרב זמיר כהן - מכתב שכתבתי לרועי כהן, עוזרו של הרב זמיר כהן (בתקווה שיגיע גם לרב זמיר כהן):

• כאמור לעיל "הארנבת לא מעלה גרה (כפי שמבינים זאת כל המפרשים הקלסיים) הן משום שתופעת הקופרופאגיה איננה נחשבת להעלאת גרה והן משום שאין לה קיבה של בעל-חיים שמעלה גרה ולכן הארנבת לא משתייכת לקבוצת בעלי-החיים שמעלים גרה".
  ושום פלפולים, הסברים, פירושים ופרשנויות של הרב זמיר כהו לא יכולים לשנות את העובדות האלה. 
• תופעת הקופרופאגיה קיימת אצל בעלי חיים רבים, כולל – אצל הטורפים, למשל: כלבים
• גורמים אפשריים לאכילת צואה יכולה לבוא כתוצאה מבעיות רפואיות שונות, החשובות מביניהן הן: אי ספיקה של הלבלב, דלקת הלבלב, דלקות מעיים, תסמונות של אי ספיגה ואכילת יתר (במיוחד מאכלים בעלי אחוז גבוה של שומן).
  מכאן אתה יכול להבין שאין לתופעת הקופרופאגיה כל קשר להעלאת גירה.
  קיימים סוגים שונים של קופרופאגיה:

1. אוטוקופרופאגיה – אלה הם בעלי החיים שאוכלים את הצואה שלו עצמם.
2. קופרופאגיה אינטרא-ספציפית – אלה הם בעלי החיים שאוכלים רק את הצואה של בני מינם.
3. קופרופאגיה אינטר-ספציפית – בעלי חיים שאוכלים את הצואה של בני מין אחר, למשל: כלב אוכל את צואתם של חתול, צבי, ארנב וכדומה.

• אני זוכר שבעבר הרבנים הסבירו את הסתירה הזו בכך שמדובר בבעל-חיים אחר ולא בשפן או בארנבת שמוכרת לנו היום.

  הטיעון הזה תלוש מהמציאות ורעוע ביותר משום שבמשך 2000 שנות הגלות, בתקופת התלמוד וגם בתקופה האחרונה כולם ידעו מי היא הארנבת והצביעו על הארנבת שכולנו מכירים ורק לאחר שהתגלתה הטעות שבתורה החלו לתרץ כל מיני תירוצים כמו הקופרופאגיה. ובכלל, במקרה של הארנבת היא עושה זאת בגלל  הצורך בוויטמין מסוים הנמצא בגלליו.
  השפן, מצד שני, לא ניחן בתכונה זו בכלל.

• אבל העובדות הללו לא הפריעו לפרשנים (בתוכם הרב זמיר כהן הרב דוב שטיין ועוד) להכריז בראש חוצות שהנה נמצא הפתרון לבעיה, ושהשפן והארנבת מעלים גרה! – איזו בורות הם מפגינים בראש חוצות.

  במיוחד לאור ההסברים של מפרשי התנ"ך הקלאסיים: רש"י, רשב"ם ואבן-עזרא שאומרים במפורש כי חיה שמעלה גרה היא חיה שמעלה את האוכל מקיבתה במעלי הגרון וחוזרת ובולעת את המזון.

  ואילו הפרשת צואה מתבצעת מחוץ לגוף, דרך פי הטבעת ואין לזה כל קשר להעלאת גרה.

• גם אם נחשיב את התופעה של אכילת הצואה, ישירות דרך פי הטבעת, להעלאת גרה, הרי שישנם בעלי חיים נוספים שעושים את זה כמו: הלמור, אחד מסוגי הבונה (בונה ההרים), האוגר הסיבירי, הקאפיברה (מכרסם גדול ללא זנב), הקביה (נקרא גם בשם "חזיר הים) ובכלל חלק ניכר ממשפחת המכרסמים אוכלים כך את גלליהם.
  מדוע, אם כך, לא נכנסו לרשימת החיות האסורות לאכילה, הרי כולן, "מעלות גרה" ואינן בעלות פרסה שסועה?

  ועדיין לא דברתי על השפן והגמל.

• בשורה התחתונה, הגעתי למסקנה חד משמעית שהתורה לא נכתבה ע"י האלוהים אלה ע"י אדם כמוני וכמוך שלא ממש ידע את הפיזיולוגיה של כל בעלי החיים.

  רועי, יקירי כדאי שתחליף את הדיסקט.

  אני יודע שזה קשה, גם לי היה קושי רב לעשות זאת.

  והרי לא נוכל לעד, להתכחש למציאות.

נצטט את הכתוב בתורה: "אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹּאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה, אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֶה גֵּרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מִפְּרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֵת הַחֲזִיר כִּי מַפְּרִיס פַּרְסָה הוּא וְשׁוֹסֵעַ שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יָגוֹר טָמֵא הוּא לָכֶם".
והרי המציאות שונה לגמריי, הגמל בעצם כן מפריס פרסה, שוסע שסע וגם מעלה גירה בדיוק כמו הפרה, הכבשה והעז.
הם שייכים לסידרת "מכפילי הפרסה" שפירושו שהפרסה סדוקה לגמרי (שוסעת שסע).

אפשר לבדוק זאת בויקיפדיה: משפחת הגמליים, הלמה, האלפקה, הויקוניה, והגמל,

או לצפות בסרטון הזה: הוכחות לאי מציאות הבורא / הרב צביקה בן דוד

במסכת בכורות דף ח': קיים דיון של חכמים שבו הם מפרטים את משך הריונם של בעלי החיים.

• שם נאמר כי "הזאב הארי הדב הנמר והברדלס והפיל והקוף והקיפוף לשלוש שנים".
  ואילו העובדות שונות לגמריי:
• משך הריון האריות הוא 3.5 חדשים.
• של הדובים עד 8 חדשים.
• של הנמר עד 4 חדשים.
• של הפיל עד 24 חדשי.
• ושל הקוף עד 8 חדשים.
  גם כאן אפשר להשתמש בשיטה הנפוצה (שלא נאמר - המגונה והפתלתלה): שהארי אינו אותו ארי והפיל אינו אותו הפיל וכך הלאה לגבי כל החיות הרי כל בר דעת יגחך.

במסכת בכורות דף ח' אמרו חז"ל, שמשך תקופת הריונה של נקבת הנחש הוא שבע שנים. הם למדו את הדבר הזה מן הפסוק בתורה: "ארור  אתה  מכל הבהמה ומכל חית השדה".
וכך הם הבינו חכמי התלמוד את העובדה המוטעית מהפסוק הנ"ל ואמרו: "כשם שהבהמה (החמור) זמן עיבורה פי שבע מן החיה (חתול או כלב) כך הנחש פי שבע מן הבהמה".

תראו את עזות המצח של חז"ל שהתיימרו לקבוע את תקופת ההריון של כל הנחשים שבעולם מבלי לבדוק האם זה בכלל קיים במציאות.
כי למה להם שהמציאות תתפח על פניהם הרי יש להם על מה להסתמך - על פסוקי הקודש שכתובים בתורה ומה איכפת להם שהמציאות בעצם שונה, הם לא יתנו למציאות לבלבל אותם!
מה לעשות שרוב הנחשים (וכל הזוחלים בכלל) הם מטילי ביצים ומשך הזמן, מרגע ההזדווגות וההפרייה ועד בקיעת הביצים, הוא בין חודשיים לארבעה עשר חדשים (בהתאם לסוג הנחש).

נקבות הנחשים שהן "בהריון" ומשריצות ולדות חיים, משך הריונן הוא עד שנה אחת ולא יותר ולרוב - בסביבות שלושה חדשים.
האם ייתכן שחז"ל, שכתבו את התלמוד שהיא חלק בלתי נפרד מהתורה, טעו?
ואולי הנחשים הם שטעו ולא האריכו את תקופת ההריון ל-7 שנים?

 נאמר בספר בראשית (פרק א' פסוק 14): "וְיֹאמַר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בְּרָקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלַּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וְלַמּוֹעֲדִים וְשָׁנִים" 

חז''ל חשבו שהארץ שטוחה כמו צלחת והשמים הם כיפה, שמונחת על ה"צלחת"הארץ (כמו במיקרוגל) ועל-סמך הטעות הזו פסקו את זמני כניסת השבת ואת המוצ"ש. ועל סמך זה קבעו הלכות.
יש לזכור שקביעה נכונה ומדוייקת של זמני המצוות היא מהיסודות החשובים ביותר של ההלכה היהודית.
מצוות רבות תלוי נקבעות לפי הזמן המדוייק של עלות השחר, הנץ החמה, שקיעת החמה וצאת הכוכבים.
למשל:

• זמני כניסת השבת ויציאתה הן הלכות חמורות שהעונש על אי קיום המצוה הוא סקילה, שזה אומר, השלכת אבנים על החוטא ופציעתו עד מוות, לפעמים האדם היה סובל יותר מיממה עד שמת (איזו אכזריות, איזו פרימיטיביות).
• כניסת ויציאת יום הכיפורים וחגים אחרים.
• כמו כן מקפידה ההלכה בכל הנוגע לזמני תפילה, הנחת תפילין וציצית וכדומה

אל לנו לשכוח, שהאמונה הדתית טוענת שדברי חז"ל הם דברי קודש, שהשכינה מדברת מגרונם וכל ההלכות שהם פוסקים בעצם ניתנו כתורה למשה מסיני ממש.

• בספר פסחים דף צד עמוד ב', נאמר כך: "חכמי ישראל אומרים ביום, חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה - למעלה מן הרקיע וחכמי אומות העולם אומרים ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע  ובלילה למטה מן הקרקע".
• רבינו חננאל מסביר את דברי חז"ל : "החמה מהלכת בלילה למעלה מן הרקיע מן המערב למזרח וכשמגעת לחלון שזורחת ממנו לאלתר עולה עמוד השחר וחמה מהלכת בעוביו של רקיע וכשתגיע לסוף עוביו של רקיע לצד הנראה לבני אדם מיד מנצת על הארץ ומהלכת ביום כולו ממזרח למערב ...
  וכן בשקיעה מהלכת חמה בעוביו של רקיע וכשתצא מעוביו של רקיע כולו מיד הכוכבים נראים".

ובעברית פשוטה יותר:

• הארץ היא עיגול שטוח (כמו צלחת), שאותה עוטפת מעין כיפה - הרקיע.
  כיפה זו היא בצורת חצי כדור והדופן של הכיפה הוא הרקיע.
  לרקיע הזה יש גם עובי (נראה זאת בהמשך). 
• השמש נמצאת בשעות היום במסלול בתוך הכיפה הזו ("ביום, חמה מהלכת למטה מן הרקיע") ובלילה היא במסלול מעל לכיפת הרקיע.
  כלומר מסלול השמש אינו מעגלי אלא הלוך ושוב מעל ומתחת לכיפת הרקיע.
• כדי לעבור ממצב של יום למצב של לילה (ולהיפך) על השמש, כמובן, לעבור דרך הרקיע.
  המעבר הזה מתבצע פעמיים ביום, בבוקר ובערב.
  
•  הזמן שנדרש לשמש לעבור את הרקיע הוא, בבוקר, הזמן שבין עלות השחר להנץ החמה, ובלילה הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים.
  וזהו שנאמר בפסחים, "רבי יהודה אומר עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום תדע כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין, ומשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין. נמצאת עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום".

• כיום, ברור לנו שדברי התלמוד הללו הם הבל מוחלט, מפני שהרקיע אינו כיפה, אין לו עובי, השמש אינה עוברת דרכו, וזמני היום והלילה נקבעים ע"י סיבוב כדור הארץ.
• אין צורך להיות אסרופיזיקאי, כדי להבין שלתלמוד היתה תמונה מעוותת ומסולפת לגבי תנועת כדור הארץ והיווצרות היום והלילה (הם בכלל לא ידעו שכדור הארץ נע).
  כמו כן, הם לא ידעו שהשמש בעצם לא נעה ואילו כדור הארץ הוא אשר נע סביב הציר של עצמו - כך נוצרים היום והלילה והתנועה סביב השמש יוצרת את עונות השנה.
  
• תמונת העולם של חז"ל היא, שטות מוחלטת שאין לה שמץ אחיזה במציאות.
  אם לא היה די בכל התצפיות האסטרונומיות באו הטיסות לחלל והוכיחו כי דמות העולם המציאותי אין לה אפילו שום דמיון להבנתם וידיעתם של חז"ל!
• לא רק שבימינו יודע זאת כל ילד, אלא שחלק מהדברים כבר היה ידוע בימי חז"ל ובודאי בימי רבינו תם והראשונים.
• ליוונים היתה תמונת עולם שגוייה אבל קרובה יותר למציאות, הם טענו שהשמש והכוכבים נעים במסלולים סביב כדור הארץ, כבר במאה ה-5 לפני הספירה, כלומר כמעט 800 שנה לפני חכמי התלמוד!
  רמז לכך ראינו בדברי הגמרא על חכמי אומות העולם לעיל.
  הגמרא שם אפילו מוסיפה ש"אמר רבי, נראין דבריהם מדברינו" כלומר רבי חושב שתפיסת העולם הנכרית נכונה יותר מזו של חז"ל!
  אבל זה לא שינה דבר בפסיקות ההלכתיות של חז"ל שנעשו כולן על סמך התפיסה השגוייה של "מעבר השמש דרך הרקיע".
  נראה שחז"ל לא הכירו את התורות האחרות וגם כאשר הכירו, התעלמו מהן ודבקו בתפיסתם השגוייה.
  רבינו חננאל (פסחים דף צד) אפילו אומר במפורש שצריך להתעלם מן העובדות המציאותיות של ה"חוזים בכוכבים" ואומר: "ואעפ"י שהחוזים בכוכבים שבזמן הזה מדברים דברים המכחישין, לא משגחינן להו, אלא אנו מזהרים דברי רבותינו כתקנם ולא לחוש לדברי זולתם"

• בזמנו של ה"בית יוסף" כבר היתה תמונת העולם מדויקת הרבה יותר וכמעט זהה לזו של ימינו.
• האסטרונום קופרניקוס פרסם את סיפרו על מערכת השמש ותנועת גרמי השמיים בשנת 1543, יותר מעשרים שנה לפני כתיבת ה"שולחן ערוך"!
• האם שינו הפוסקים בעקבות ההוכחות החותכות החדשות האלה את חישובי הזמנים ההלכתיים? חלילה! טחו עיניהם מראות את המציאות.
• למה שהמציאות תבלבל להם את הדימיון והמסורת ה"קדושה"? הם יעדיפו את המסורת (הלכה למשה מסיני) מאשר את האמת.
• אני שואל את חז"ל האם יש דרך לעצור את האמת?
  האם אתם לא מבינים, שבסופו של דבר, העובדות המציאותיות ינצחו במאבק הזה?
• האם אתם לא מבינים שרק התצפיות הבדיקות והניסויים, הם הדרך אל המציאות האמיתית והנכונה ורק כך ניתן להבין את המציאות?

• את הרב ישעיה די טראני, שאמר בספר ה"תשובה" דף סב: "אך זאת איתי כל דבר שאינו נראה בעיני אי אמרה יהושוע בן נון לא ציתינא ליה".
• וכך אמר הרב חיים מוולוז'ין בספר "רוח החיים" על מסכת אבות: "אסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד".

 הרב ישעיה די טראני היה מגדולי ראשוני איטליה, פירש את התורה, את המשנה וכתב מדרשי ההלכה.
הוא היה פרשן התלמוד ופוסק הלכות.
נודע בעיקר בזכות פירושו המקורי והמקיף לתלמוד.
 רבי חיים מוולוז'ין ידוע גם בשם רבי חיים איצקוביץ, היה מגדולי הדור בתקופתו, מתלמידיו של הגאון מווילנה, המייסד של ישיבת עץ חיים, המוכרת כישיבת וולוז'ין "אם הישיבות".

• חיפשתי בכל הרשת ולא מצאתי שום מחלוקת בין חוקרי המקרא בעניין העטלף.
  ההפך, מצאתי חיזוקים לטענתי, למשל בלקסיקון המקרא, ערך: החי במקרא - עטלף
  מוגדר במפורש ומתואר ה"עטלף" שכולנו מכירים - כ"יונק מעופף" ולא "עוף".
  זאת ועוד בתלמוד הוא נקרא ערפד, המוכר לנו כסוג של עטלף שניזון מדמם של בעלי-חיים.
  בכל מקום שחיפשתי מצאתי, פחות או יותר, את ההסבר הזה: העטלף המוזכר בתורה הוא האחרון בין העופות הטמאים. למעשה זהו יונק מעופף, מעין "עכבר - ציפור".
  בארמית נקרא העטלף ערפדא, ובתלמוד - ערפד.
  גם ההגיון הבריא מחייב את ההסבר הנ"ל.
• שנו חכמים בברייתא שהובאה בבבא קמא (דף טז ע"א): 
  "דתניא: צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף, עטלף לאחר שבע שנים נעשה ערפד, ערפד לאחר ז' שנים נעשה קימוש, קימוש (שם מקראי לקוץ או לסרפד) לאחר שבע שנים נעשה חוח, חוח לאחר שבע שנים נעשה שד, שדרו של אדם (עמוד השדרה של האדם) לאחר שבע שנים נעשה נחש". 
  הם גם החזיקו בדיעה ובתפיסה המוטעית, שניתן להכליא בעלי חיים שונים (ואדם עם דג בכלל זה), או שבעלי החיים עצמם "נהפכים" לבעלי חיים אחרים.
  וואו, איזו שטותיות הן אלו - "אלוהים ישמור" .

הכותרת נשמעת הזוייה? - נכון!
אבל תקראו את הרשום מטה ותראו שבדיוק כך חשבו חז"ל.

• ה"שרץ" המוזכר בתורה, או העכבר (תלוי בגרסת המשנה), "שחציו בשר וחציו אדמה" (מסכת חולין ט, ו).
  מסביר רש"י בגמרא כך: "יש מין עכבר - שאינו פרה ורבה אלא מעצמו נוצר, מאדמה, כאשפה המשרצת תולעים". אתם מבינים את השטויות האלה?
• לא רק חכמי המשנה דנו בעכבר זה ופסקו הלכות בהסתמך על חוסר ידע מובהק, אלא גם הרמב"ם התייחס אליו בפירושו למשנה: "והתהוות העכבר דווקא מן העפר עד שימצא מקצתו בשר ומקצתו טיט והוא מתנועע כולו".
• אין פלא, כי הפוסקים דנו בסוגייה: האם עופות הגדלים על אילן נזקקים לשחיטה (שולחן ערוך יו"ד פד, טו).
  שהרי אלו, כמו השרצים הקודמים, אינם פרים ורבים (אלא מן הצומח), וממילא אינם טעונים שחיטה.
• כלומר - "עובדות הטבע" שמוכרות לנו, לא היו מוכרות לחכמי ישראל אשר עסקו בהיבט ההלכתי של התופעות החריגות, ולא נמצא איש בעולם שיערער על מציאותן של בעלי-החיים האלה למרות שלא היו קיימים במציאות.
• אפילו מחבר ה"שולחן ערוך" הרב יוסף קארו שהתיישב בצפת בשנת 1536 לא טרח לברר את אמיתות המציאות, אלא הסתמך על התלמוד וקיבל את דברי חז"ל כ"תורה למשה מסיני" ועל סמך דבריהם פסק הלכות שמקובלות אצל הדתיים עד ימינו.
  

מסתבר שחז"ל לא ידעו את המבנה האנטומי של רחם האישה, ולמרות זאת פסקו הלכות (נידה) בהסתמך על המידע השגוי

• והנה הצעת חז"ל למבקש בן זכר שיבעל וישנה, שנאמר "אשה כי  תזריע" - אם האשה מזרעת תחילה הולד זכר, איש מזריע תחילה יולדת נקבה, כך נאמר במסכת נידה (דף כח ע"א).
  למי שלא מאמין שההבלים האלה כתובות בתלמוד - שיבדוק!
• הרי ברור שהם שוגים.
  מינו של העובר נקבע על ידי הכרומוזומים שבתאי הביצית והזרע ואין למנהגי יחסי המין שום קשר לעניין.
  
  
• חז"ל חשבו שאישה בהריון יכולה להרות שוב!
  וכך נאמר במסכת כתובות (דף לט ע"א): "שלוש נשים משמשות במוך (שיטה של אמצעי מניעה) ואלו הן: קטנה מעוברת ומניקה וכו' מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל".
  רש"י מפרש זאת כך: שאם תתעבר עובר שני, פוחת השני את צורת הראשון והוא דומה לסנדל שהוא דג במים.
  ברור שהתלמוד וגם רש"י לא הבינו את העניין ההורמונלי והשפעתו על הביוץ של האישה בתקופת ההריון.
  ולא ידעו שבזמן ההריון אין ביוץ ולא ייתכן שום הריון נוסף.

• בקיצור, כל מה שאמרו חז"ל בענייני גוף האשה וענייני המחזור והביוץ והלידה אינו נכון ואינו מתאים למציאות.
• מילא, שלא הבינו חז"ל את המציאות האמיתית של ענייני מחזור האשה אבל
   למה נידוי את הנשים?
   למה גרמו להן סבל ועלבון ואמרו שהן טמאות?
   את זאת עשו בגלל כל האמונות הטפלות שמייחסות לאישה הנידה כוחות מאגיים של כשפים, כפי שהיה ידוע בתקופה ההיא אצל עמי העולם.
   על כך אמר הרמב"ן בהסברו את המשפט שאמרה רחל אימנו ללבן אביה בבראשית (פרק לא פסוק 35) "כי לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי"
  "כי ידעו הקדמונים בחכמתם שהבלן מזיק וגם מבטן מוליד גנאי ועושה רושם רע".
  כלומר אפילו רק מבטה של אשה בזמן המחזור מביא מזל רע!
    מכאן אנו למדים שגם בתקופת כתיבת התורה יחסו למחזור הדם הטבעי יחס מאגי של רוע.
  
  
• זאת ועוד: זהו ההסבר של הרמב"ן מדוע אסור לקיים יחסים עם אשה בתקופת הנידה: "ואיך יעשה ממנו (מדם הנידות) ולד והוא סם המוות, ימית כל בעלי חיים שישתה אותו או יאכלנו וכו' והיא מנפלאות תמים דעים בתולדה כי הנידה בתחילת זובה אם תביט במראה של ברזל בהיר ותאריך לראות בה יראו במראה טיפות אדומות כטיפות דם כי הטבע הרע המזיק שבה תוליד גנאי ורוע האויר ידבק במראה" (רמב"ן ויקרא פרק י"ח פסוק 19).
• ואני שואל אתכם: האם הרמב"ן ערך ניסוי כדי לאמת את הדבר הלכה למעשה בניסוי מדעי או שרק העתיק דברי ההבל האלה מכתבי עובדי האלילים הרומאיים (ולכל עניין האמונות הטפלות בנידה ראה באנציקלופדיה העברית בערך "וסת" בסוף המאמר שם).

• בספר "יחווה דעת" שכתב הרב עובדיה יוסף (חלק שלישי ס"ח) הוא מביא אסמכתא בשם הזוהר, שלא יכנסו נשים נידות לבית הכנסת וכך הוא כותב: "שטומאת הנידה חמורה ביותר עד שדוחה ומסלקת השכינה בכל מקום שהולכת שם".
   הרי זה חידוש עצום שהנידה מסלקת שכינה ודין הוא שנשנה כולנו את תפילת הקדושה בשבת ומעכשיו במקום "כבודו מלא עולם" נאמר "כבודו מלא חלק עולם ובחלק האחר נשים נידות"
   אני שואל, עד איפה תגענה אמונות ההבל?
• חמור יותר הוא המצב בימינו אלו.
   שהרי רוח החכמה והבינה נפוצה בעולם, המידע זמין לכל מי שירצה להכיר באמת את תהליך המחזור, רביית האדם ויצירת העובר.
   לכן היה ראוי שהרבנים פוסקי ההלכה של דורנו ילמדו מספרי המדע והרפואה.
   אך, במקום ללמוד את המציאות מספר המדע והרפואה הם ממשיכים לדבוק בגמרא או בפוסקים שחיו לפני מאות שנים.
   בהחלט ייתכן שאם היו עושים כך היו נאלצים להתיר כל מיני דברים שהיו אסורים עד כה.
  
• אבל הם לא יעשו זאת, כי למה להם ללמוד את האמת כשיש להם את המסורת הקדושה?
  

• תראו מה שכותב הרב שמואל הלוי ואזנר (שהוא רב אב-בית דין וראש מתיבתא "זכרון מאיר" בבני ברק), מגדולי הפוסקים של ימינו: "והרואה מראות להבדיל בין דם לדם" בספרו שיעורי שבט הלוי שנכתב ע"י תלמידיו, כשפירש את מבנה הרחם של אישה וכך נכתב שם: "ולפנים מזה בעומק לצד הגב וכו' והוא הנקרא מקור כי שם הוא מקור הדם וכן נקרא חדר או רחם והדם מתאסף שם במשך כחדש והפתח סתום ובזמן ראייתה נפתח הפתח של צוואר הרחם והדם יוצא וברחם נוצר הולד ומקור הדם הוא לצורך יצירת הולד ובעת יצירת הולד אין האשה רואה דם נידות כי אז הדם משמש לצורך יצירת הולד" 
• בקטע קטן זה בלבד טעה שלוש טעויות גדולות שיכול היה לבררן בקלות.
   הדם אינו מתאסף במשך חדש ברחם ואין פתח סתום לעוצרו.
  אלא, הדם נוזל בזמן ניתוק הביצית וקריעת נימי הדם שבדפנות הרחם.
   פתח הרחם (צואר הרחם) אינו סתום ובזמן ראייתה אינו נפתח.
  הפתח פתוח תמיד כ- 3 מ"מ ויותר .
   הסיבה שאמר שאין דם נידות כי הדם משמש לצורך יצירת הולד היא הבל הבלים.
  אין דם משום שאין ביוץ, ואין שום קשר בין דם הנידה לבין ההריון והולד.
• תשפטו אתם, איך אפשר לסמוך על הרבים כפוסקי הלכה כאשר אינם יודעים את המציאות, שכל ילדה בת 12 לומדת בבי"ס בשיעורי חינוך מיני?

• בספר שמות (פרק כ"ד פסוק 12), נאמר: "וַאֶתְנָה לְךָ אֶת לוּחוֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם"

 רבינו יונה, פרקי אבות (פרק ראשון משנה א'), אומר: "תורה" - זה תורה שבכתב ו"המצוה" - זה תורה שבעל פה, נמצאת אומר כל המצוות שניתנו למשה בסיני בפירושן ניתנו וכו' ומשה למד את הכל מפי הגבורה (אלוהים) ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה וכו'.
 לאחר שראינו לעיל, שחז"ל טועים מאוד במציאות ולא מכירים את האמת המדעית ובהתבסס על הטעויות הם פוסקים הלכה ואף דבר תורה (כמו "דרוסה" שהיא הטריפה שכתובה בתורה, עיין לעיל בתגובה מספר 4) אנחנו יכול להסיק מכך, שאכן חז"ל לא ידעו את המציאות יותר מאשר ידעו אותם הדורות באותה תקופה.
 במקרים רבים ידעו פחות ולא קבלו את מה שהיה ידוע לחכמי העולם.
 לכן אין מנוס מהמסקנה המתבקשת שהיא: חז"ל לא קבלו את המציאות והמדע מסיני אלא דברו כפי הבנתם בלבד.
  אבל את ההלכה עצמה קיבלו מסיני והיא אינה משתנה וכדברי הרב אליהו דסלר זצ"ל (כ"ד עמ' 356) "את ההלכה ידעו חז"ל בקבלה מדורי דורות וכו' אבל בענין ההסברים הטבעיים לא ההסבר מחייב את הדין אלא להיפך, הדין מחייב את ההסבר והטעם המוזכר בגמרא אינו הטעם היחידי האפשרי בענין ואם לפעמים נתנו הסברים שהם לפי ידיעת הטבע שבימיהם, חובה עלינו לחפש הסברים אחרים שבהם יתקיים הדין על מכונו לפי ידיעות הטבע שבימינו".
 כאילו אמר: כיון שאנו יודעים ה"אמת" נתאים אליה את המציאות.
משל לאותו אחד הטוען כי הוא מיטיב לקלוע בחץ אל המטרה, אלא שקודם יורה את החץ ואח"כ מסרטט סביבו את עיגולי המטרה.
 שזה אומר שההלכות שמדקדקים בהם לא באמת ניתנו למשה בסיני, אלא היא על דעתם של חכמים שלמדו על פי דעתם ולכן, בעצם ההלכה היא יצירה אנושית בדיוק כמו כל החוקים והמשפטים שבכל מדינה ומדינה.
 אם כך, לא האלוהים הוא המחייב, אלא האדם הוא שמקבל עליו מרצונו חוק ומשפט שקבע לעצמו.

להמחשת הטענה הנ"ל, אביא כאן שתי דוגמאות ומהן תבינו על מקרים רבים כמותן. 

חז"ל העזו יותר להתאיםן את ההלכות אל המציאות מאשר הרבנים של ימינו.
רק חבל שהם לא ידעו אז את מה שיודע המדע כיום.

• ה"חזוון איש" (הלכות טריפות סימן ה' אות ג')  סותר עצמו.
  כך הוא כותב לגבי טריפות הבהמה: "שהדין אינו משתנה אע"פ שאנו רואים היום שגם אם הוטל מום בבהמות (וקבעו חז"ל כי ממום כזה תמות בתוך 12 חודשים) שהן נותרות בחיים. והוא גם מנמק את טענתו - משום שנמסר לחכמים לקבוע הטריפות ע"פ רוח קודשם שהופיע עליהם והנה היה צריך להיקבע בב' אלפים של התורה וכדאמר בע"ז ט' ע"א  ואין לנו תורה חדשה אחריהם והיו קביעת הטריפות כפי השגחתו יתברך בזמן ההוא".
   אך מה לעשות שהגמרא, במסכת יבמות (דף קכ"א ע"א) קובעת כך: שאדם שנחתך רגלו מן הארכובה ולמעלה טריפה ואחרי שנה אישתו מותרת שודאי מת.
    וכך פסק ה"שולחן ערוך" (אבה"ע סימן יז ס' לב): ואם כן, היינו צריכים לפסוק ע"פ השגחתו יתברך גם בזמן הזה שאישתו מותרת אע"פ שאנו יודעים שהוא חי, בדיוק לפי שיטת ה"חזון איש" שנזכר לעיל בטריפת הבהמה.
   אלא שה"חזון איש" אסר וכך הוא אומר: "אמנם לענין להשיא את אישתו כל שיש לו רפואה בזמנו אין משיאין את אישתו". 
  כך אמר, לא הסביר, לא נימק את אמירתו זו והתעלם מן הסתירה היוצאת בין דין טריפה לדין טריפה.
  והרי לך הוכחה, שחז"ל פסקו ע"פ המציאות בזמנם, ולעומת זאת בטרפת אדם השתנתה המציאות והשתנה הדין.

• דוגמא נוספת בתינוק שנולד בחודש השמיני להריון האישה, זה נחשב בעיני חכמים ל"נפל" וודאי ימות.
   לכן פסקו חכמים במסכת שבת (דך קלה ע"א) "בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו" ורש"י מפרש, "שהרי כמת הוא".
   וכן פסק גם ה"שולחן ערוך" בהלכות שבת סימן ש"ל, ואילו כיום ברור לכל שהנולד בחודש השמיני חי וקיים ולכן ודאי שלא נקיים את פסק ההלכה שכתוב בגמרא ונטלטלו ולא נאמר שהלכה נקבעה והיא נצחית והתקבלה למשה מסיני כדברי ה"חזון איש", (עיין חזו"א יו"ד קנה' סק"ד), הנה דוגמה נחרצת שכאשר משתנה המציאות משתנה גם הלכה בהתאם למציאות (ולא להפך).