Tukipedia

• 
  סיפורי תוכים

איך נדבקתי ב"מחלת התוכים"?

• שריתי
  תמיד אהבתי בעלי-חיים. מי שהדביק אותי ב"מחלת התוכים" הוא תוכי ארה גרין-ווינג ענק וצווחן בשם "יוקו", שפגשתי במסגרת של פינת חי נודדת. הוא הסכים שאני אלטף אותו, אכל לי גרעינים מהיד, נשך אותי קלות, ואפילו דיבר כמה מילים, הוא שבה את ליבי.
  מאותו יום התחלתי לדבר על ארות, לחפש כל חומר שנוגע לתוכים, לתלות בחדרי תמונות שונות של תוכים ובעיקר ארות, ולהתחנן, לשווא, להורי שיקנו לי תוכי. אבל מה ששכנע אותי לרדת מה"עץ" שעליו טיפסתי, היה דווקא ספר התוכים שגרם לי לחשוב שזה עסק מסובך מידי.
  אבל אז קיבלתי קוקטייל במתנה (שוקי), ואחר כך 2 תוכים (שמעיה ואבטליון ז"ל) שהבית שלהם נהרס במלחמה בצפון וחיפשו להם בית חם, ולאט אבל בטוח הבית שלי (התחתנתי בינתיים) התחיל להתמלא בציוצים ואהבתי לתוכים רק הולכת וגדלה. (כשאני אומרת לבעלי "איזה תוכי אתה!" הוא רואה בזה מחמאה!)
  עדיין, חלום ילדותי, מקנן בי ויבוא היום שבו יהיה לי ארה יקינטונית ענקית וחמודה!

תמיד אהבתי בע"ח

• נטלי
  מאז שהייתי קטנה תמיד אהבתי בע"ח ובמיוחד - כלבים. תמיד היו לנו תוכים בבית כמעט מכל סוג שהוא (אבי גידל אותם) אבל לא ייחסתי לזה כל כך חשיבות, כי למעשה לא ידעתי עד כמה זה כיף לגדל אותם. וכך עברו השנים עד שלפני כשלו שנים אבי הפסיק לגדל תוכים, לא בגלל שמאס בתחביב, אלא משום שגילינו שאמי אלרגית.
  לאחר הפסקה של מספר שנים שבהן לא גידלנו תוכים, חברה של אחי, שמשפחתה נסעה לחופשה, הביאה אלינו הביתה את הקוקטייל האפור שלי -  "שוקי". היא שאלה אותי אם אני רוצה לשמור עליו ל-2 לילות, בשמחה, נענתי לבקשתה.  ביומיים אלה, התאהבתי בו והחלטתי שאני קונה לי תוכון מכספי, והפעם לא אבי יגדל אותו אלא רק אני,  ובכוחות עצמי. בתחילה, אבי היסס ולבסוף הסכים. כעבור כשבועיים שגידלתי את התוכון והרגלתי אותו, מאיזושהי סיבה הוא הצליח לעוף (כנראה לא גזרו לו טוב את אברות התעופה). התאכזבתי מאוד, אבל לא וויתרתי וקניתי קוקטייל ממין נקבה. קוקטיילית צהובה מקסימה, "אייס". כמובן לא לפני שעשיתי שיעורי בית, ועל הדרך גם הגעתי לפורום המקסים והתומך Parrots, שעזר לי בכל אשר נזקקתי. אחרי אייס דודי הביא לי במתנה דררה תכלת "אפי" ותוכון יפיוף "לולו". אך כעבור כשבוע/שבוע וחצי נאלצנו להחזיר אותם כי כפי שציינתי למעלה, אמי אלרגית. על "אייס" לא הייתי מוכנה לוותר. היא אצלי עד עצם היום הזה, קוקטייל נהדרת, בת כחצי שנה ואני פשוט מתה עליה!
  בגלל האלרגייה של אימי אין לי כרגע חלומות לגבי תוכים, אבל כאהיה גדולה יותר ויהיה לי בית משלי, אמלא אותו בתוכים מכל הסוגים ומכל המינים.
  הקוקטיילים מזווית הראיה של נטלי שהתנסתה בגידולם, ראה כאן:  ttp:/article/3104

נשבתי בקסמיהם, הפנומנליים של התוכים

• אסף
  אצלי הסיפור מאד פשוט, ולא מגולל סיפור מסובך.
  תמיד, אבל תמיד, אהבתי בעלי חיים (כמה אירוני), במיוחד מכרסמים למינהם.
  התגלגלו העניינים, ומהר מאד, נשבתי בקסמיהם, הבלתי פנומנליים של התוכים, וככה זה התחיל: כשהייתי בערך בן שבע, שכן שלי גידל מלא תוכים, והיתה לו להקה לא מבוטלת של 150 תוכונים וקוקטיילים, לערך. מה אני אגיד, לא יכולתי לעמוד בזה, וההורים, לא יכלו לסרב לי, וקנו לי שלוש זוגות תוכונים, בזה אחר זה, שהתפתחו ל-10 תוכונים.
  כל זה היה בגיל 10, בגיל 13 עוד לא היה עת לתום הקסם. לכן קנו לי זוג קוקטיילים וכך הדברים התגלגלו והפכו לתחביב רציני (דילגתי על פרק שלם).
  זמן רב חלמתי על תוכי האכלת יד ומוחתם, והורי ידעו את זה. את סיסי האקלקטוסית שלי, תכננתי לקנות כחודשיים לפני. ויעקב סמג'ה שמר לי אותה, בטוב ליבו. לא אכזבתי אותו, ועשיתי זאת - קניתי את החברה הנצחית שלי! הייתה זו ההחלטה, החשובה, הטובה והמושכלת שהייתה לי בחייים שלי!

אצלי הם דווקא התרבו

• עופר
  גם אצלי בבית היו תמיד חיות.
  לתוכים הגעתי אחרי שלאחי נשבר מהציפורי אהבה שלו (שלא ממש התרבו) ויום אחד הוא פשוט מיקם את הכלוב שלהם בכניסה לחדר (חדר = בית קטן בקיבוץ) שלי וקבע עובדה.
  אצלי הם דווקא התרבו, ומשם הגענו ללהקה גדולה של ציפורי אהבה וקוקטיילים (כ- 600) + ספיחים כמו ג'אקו (פרא שניסיתי ולא הצלחתי לחברת), לורים ורוזלות.
  בהמשך התחלנו להתעסק גם ב"להאכלת-יד" והחתמות (אז לא היו דייסות להאכלת-יד והיינו טוחנים מזון במטחנת קפה).
  עם השנים אני נדדתי הלאה ואחי ניסה לעשות מהתוכים עסק - ללא הצלחה (היום הוא מטפל באנשים בעזרת בעלי-חיים). לפני כ- 10 שנים, חזרתי לגידול ובהמשך גם גיליתי את האתר הנפלא - Parrots.
  חבל לי שבזמני לא היו פורומים לתמיכה, זה היה חוסך לתוכים שלי (ולי) הרבה עוגמת נפש.
  

הופ - יצא מהדלת אל החופש

• הג'אקו שברח אבל, האם הוא גם חזר?
  קיימת דיעה שממליצה לא לקצץ את אברות התעופה לפני שהתוכי לומד לתמרן וזאת מתוך "כבוד" שנעניק לטבע ולתוכי כדי שילמד את רזי התעופה - פעולת ההמראה והנחיתה. לעומת זאת וכדי למנוע אובדן התוכי כדאי לגזור את אברות התעופה מייד כשמגלים שהתוכי מסוגל להמריא.
  ומקרה שהיה, כך היה: גידלתי גוזל ג'אקו והוא החל ללמוד לעוף, עברו מספר ימים בהם די התלבטתי האם הגיע הזמן לגזור את אברות התעופה. ואז, ממש יום אחד לפני שרציתי לגזור את הנוצות, ניצל הגוזל רגע של הזדמנות, הוא שהה בחדר אחר בבית כאשר דלת המרפסת האחורית נשארה פתוחה, ברגע שנכנסתי לחדר שלו, הוא פרש כנפיים ועף מהחדר, פנה ימינה תוך כדי מעופה, עבר מסדרון, ושוב - סיבוב והטייה ימינה והופ - יצא מהדלת אל החופש. תחילה חשבתי שהוא נחת בחצר הבית או במקרה הגרוע אצל השכנים, אבל כשיצאתי לבדוק נדהמתי - הגוזל חג גבוה גבוה מעל הבית. לקריאות שלי בשמו הוא הגיב בציוצים חזקים, לאחר מספר סיבובים הוא החליט לנוח על עץ דקל שגובהו כ-40 מטר.
  מרחוק אני רואה אותו יורד ונוחת, אני הולך לכיוון הנחיתה המשוער, אבל הוא לא ממתין לי - משם ממשיך לאחד הבתים ביישוב, אני - בעקבותיו והגוזל ממריא שוב וחוזר חלילה. לאחר מספר תימרונים כאלה, נמאס לו ה"משחק" הוא פרס כנפיו, עף ונעלם מעיניי. האמת שתקוות רבות לא היו לי, כשראיתי את תעופתו הנמרצת לא האמנתי שהוא ישוב, הרי אף פעם לא היה בחוץ, הוא לא מכיר את סביבתו, את החצר או איך נראה הבית, ובכל זאת משהו בך לא מרפה, המשכתי לחפש במשך כל היום כשאני מסתובב בכל היישב, מביט לשמיים ושואל את ההולכים בדרכים. כשירדה החשיכה כבר התייאשתי לגמריי. דרך אגב אני מאמין שהשכנים היו בטוחים שיצאתי מדעתי, לא בכל יום רואים מחזה כזה - אדם שמביט לשמיים וקורא בקול בשם הגוזל (הרי רובם לא ידעו שמדובר בתוכי). כך עובר יום נוסף, אני  מביט לשמיים וכל עורב שעף, יונה או סתם ציפור שעוברת מקפיצה אותי. ביום השלישי בבוקר, כשנגמרו כבר התקוות, אני שומע ציוצים חזקים, נדמה לי שזה הגוזל אני אומר בקול שכאשתי מביטה בי במבט של "בטח הנה הוא דופק בדלת שתפתח לו". יצאתי החוצה. אני שורק, בתקווה שישמע אותי, ובכל פעם אני שומע שריקה בתגובה, השריקות הגיעו מכיוון ביתו של השכן. כאן הרגע לציין שאנחנו לא ממש ביחסים טובים בלשון המעטה. זה לא הפריע לי   ומבלי לחשוב הרבה, נכנס לגינת השכן תוך כדי שריקות, ובכל פעם אני שומע תגובה - שריקות חוזרות, הבעייה שלא הצלחתי לזהות מאין בדיוק מגיעות השריקות, זה נשמע לי אולי מהאדניות שהשכן מטפח בחלון ביתו, תוך כדי שאני מפרק את האדניות כדי לראות האם הגוזל מסתתר אחרי הצמחייה מגיע השכן, עומד ומביט בי, "מה קרה?" הוא שואל, ואני עונה לו "ברח לי גוזל הג'אקו". "תשרוק" הוא אומר ונשמע, אני שורק והגוזל שורק חזרה, זה מגיע מהעץ למעלה אומר לי השכן, שנינו מביטים לתוך העץ הענק שבגינתו אך לא מצליחים לראות דבר, ואז מציע השכן - "אני אעלה למרפסת בקומה השנייה ואסתכל". השכן עולה אך לא רואה דבר, בשלב הזה התחלתי לחשוב שבכלל לא מדובר בגוזל שלי, והפניתי את צעדי לכיוון ביתי, כשהגעתי לדלת הכניסה שמעתי את השכן צועק: "אני רואה, אני רואה",
  ואני שואל "יש לו זנב אדום, אולי אתה רואה איזה עורבני מצוי?" אך השכן: "כן... עם זנב אדום, אבל הוא בצמרת העץ, אי אפשר להגיע אליו", אני מבקש שיחכה רגע, הבנתי שהגוזל מאוד רעב והחלטתי להכין לו צלוחית דייסה, הכנתי דייסה בצלוחית ועלית למרפסת של השכן, בינתיים השכן עלה על גג הבית, העברתי לו את הצלוחית והורתי לו שיראה  את הדייסה, שיערבב בכפית כדי שישמע את הרעש.
  "ואז מה?" אומר השכן, "ואז תתפוס אותו" אני עונה.
  "הוא נושך?" שואל השכן,
  "לא הוא גוזל", אני עונה
  השכן לוקח את צלוחית הדייסה עומד על גג הרעפים ומקשקש בצלחת, תוך מספר שניות הגוזל עף ונוחת על ראשו.
  "מה לעשות?" הוא שואל.
  "תתפוס אותו" אני אומר
  והוא - "אבל יש לי צלוחית עם דייסה ביד".
  "תעזוב אותה ותתפוס אותו" אני משיב לו בקוצר רוח.
  די הצטערתי שלא הייתה בידי מצלמה כדי לתעד את ה"מחזה", כי לא כל יום רואים ארוע כזה: השכן עומד על הגג,ידיו פרוסות לצדדים, ביד אחת צלוחית ותוכי ג'אקו עומד לו על הראש.
  לאחר ששמט את הצלוחית החזיק את התוכי והביא לי אותו, מיותר לציין שהתוכי היה רעב ומותש מאוד.
  יומיים חלפו עד שחזר לעצמו והרגיש טוב יותר.
  

אהבתי לצ'יקו, אינה יודעת גבולות

• סיפורו של צ'יקו
  ציקו הוא ג'אקו בן שנתיים שנקנה בגיל חודש וכאשר נגמל  בגיל 3 חודשים לקחתי אותו הביתה. בגיל חצי שנה צ'יקו אמר את המילה הראשונה "בוא" ומיד אחר כך - "צ'יקו" ומאז הוא היה לפטפטן בלתי נלאה. כאשר הפלאפון שלי מצלצל הוא הראשון שאומר הלו מה נשמע? מה קורה? אוצר המילים שלו מכיל כ-30 מילים וחצאי משפטים ואת השיר "עוגה עוגה".
  כאשר אני מדבר בפלאפון הוא לא מפסיק, הוא מתערב בשיחה ואז אני שותק והוא ממשיך לדבר.
  לפני כשנה התחילה בעית מריטה וכרסום הנוצות. כמובן שהלכתי מיד לד"ר עדי גנץ, וטרינר מומחה לציפורים וחיות אקזוטיות  במכון הוטרינרי בבית דגן. לאחר תשאול ואיבחון ארוך הוחלט, היות והוא גם היפר אקטיבי לתת לו תרופה ממשפחת הריטלין במטרה לרסן את הפעילות ההיפראקטיבית שלו. התרופה עזרה רק באופן חלקי, הוא הפסיק ואחר כך חזר למרוט. במקביל, ניסיתי טיפולים בצעצועים אקליפטוסים והיביסקוס ומה לא? תמיד היו תקופות רגיעה ואח"כ - התגברות תופעת המריטה.
  המצב הגיע  לידי כך שהוא נשאר רק עם מספר נוצות מרוטות בכנפיים וכל גופו עטוף רק בפלומה לבנה וללא זנב. כצעד נוסף הוחלטעל הרכבת צוארון  לצ'יקו, בהתאמה אישית ומחומר פלסטי (כמו פילים של מצלמה) קל משקל.
  צ'יקו הורדם צוארו נמדד והותאם לו צוארון יפה וצלחת כמו חללית הכל בעבודת יד כשהבחור התעורר הוא לא הבין מה קרה לו ועברתי איתו אחר צהרים בחיבוקים וליטופים כשהוא מאבד את שיווי משקלו גם בגלל שהורדם וגם בגלל המתקן שעל צוארו.
  למחרת הוא עדיין היה על קרקעית הכלוב בלי יכולת לטפס בגלל הצלחת שהפריע לו לתפוס את הסורגים במקור ולטפס למעלה. כמובן שדאגתי לתת לו מים עם מזרק ואוכל שמתי לו בצלחת שטוחה כדי שיוכל להגיע לכופתיות.
  עבר עוד יום והוא למד לטפס עם המתקן אבל כל הזמן ניסה לנשוך ולהוריד אותו. כך חלפו הימים וצ'יקו לא מוציא מילה מהפה. בקושי אוכל, שותה מעט ובמצב רוח ירוד. צלצלתי לעדי והוא הרגיע אותי ואמר שזה טבעי וצריך הרבה סבלנות (למי יש?).
  עברו ימים נוספים, הוא התחיל להתרגל למתקן אבל שקט, דממה, צ'יקו לא מדבר אף לא מילה אחת. לאחר חודש נסעתי איתו לביקורת אצל ד"ר עדי, הוחלט לקצר קצת את הצוארון, להרחיב אותו מעט  ולהקטין קצת את קוטר הצלחת ואכן צ'יקו הורדם שוב לשתי דקות, הורד המתקן הישן והורכב החדש. לקחתי את צ'יקו הביתה, והוא ממשיך לשתוק.
  לאחר שבוע שמתי לב שכאשר הוא אוכל והזפק שלו מתמלאת, הצוארון עולה למעלה וקצת לוחץ לו. קבעתי תור ונסעתי לוטרינר, כשהגעתי למגרש החניה וצ'יקו כמובן נמצא על החזה שלי מכוסה במגבת (ככה אני נוסע איתו) הוא אומר לי "צ'יקו חמוד" חשבתי שלא שמעתי טוב עצרתי הורדתי את המגבת מראשו ליטפתי אותו והוא אומר ליצ'יקו דפווווווק. לא ידעתי את נפשי משמחה. רצתי בגשם השוטף לתוך המכון הוטרינרי וכאשר הגיע ד"ר עדי סיפרתי לו את החדשות המרעישות מבחינתי. והוא אומר לי. "שמע, התוכי שלך כל כך חכם שאין אפשרות ששכח את המילים, הוא פשוט היה בדיכאון בגלל המתקן ועכשיו הוא לאט לאט מתרגל אליו".
  שוב נעשו שיפוצים קלים בצוארון וחזרנו הביתה.
  ולמה אני מחייך בגדול? משום שצ'יקו חזר להיות אותו תוכי פטפטן ומצחיק. בבוקר הוא קורא לי לקום כבר וחזר לעצמו לגמרי.
  הנוצות? יש כבר התחלה של זנב אדום. נוצות קטנות בגב ובבטן
  את צ'יקו שמעתי מדבר לא פעם, גם בטלפון וגם כשביקרתי אצל חברים. אבל היום שמעתי אותו בפעם הראשונה בנאום חוצב להבות, לאומה. לא להאמין, כמה התוכי הזה גם מבין כל מילה היוצאת מפיו.
  לדוגמא - כשאני יצא מהחדר, שמעתי את צ'יקו קורא לי.
  כששאלתי אותו שאלה, צ'יקו ענה תשובה שמתייחסת לשאלה.
  אי אפשר שלא לאהוב את המוקיון המנוצה הזה. 
  אהבתי לצ'יקו ולהיפך, אינה יודעת גבולות, וזו התוצאה - תוכי מאושר עליז ושמח.
  
  
  
  
• מצאתי תוכון
  לא מזמן חזרתי לתומי מבית הספר ובזמן שאני מגלגת לפני את עגלת אחי הקטן, אני מסתכלת על הכביש ואז, עוצרת ותופסת את עצמי - תוכון זעיר ואומלל ישב ממש על הכביש וכול מכונית שעוברת אוטוטו דורסת אותו וכמובן שאני רחמנית שכמוני החלטתי להציל אותו, ירדתי לכביש ובהנף יד הרמתי אותו משם.
  הוא היה ממש תשוש, בהתחלה הוא ניסה לנשוך אותי אבל ללא הצלחה מצדו לא נתתי לו לברוח ידעתי שאם יברח  שוב, סופו יחרץ.
  אחרי שהגעתי לביתי כשביד אחת אני גוררת עגלת תינוק ובשניה מחזיקה תוכי. הכנסתי אותו לקופסת קרטון ושפכתי שם את האכול של התוכית שלי והוא - לא הפסיק לאכול.
  אח"כ שמתי לו מים והוא שתה לרוויה, ממש ראיתי שהוא נהנה.
  חיכיתי שהוא יעשה את צרכיו כי חבשתי שכך אדע שהוא תוכי בריא. כאשר הוא עשה את צרכיו לא הבחנתי בסימן כלשהו שעלול להעיד על בעייה/מחלה. הבנתי שהוא מן הסתם ברח למשהו.

• תוכי קטן הלך לו ברחוב / גילי בר-הלל מתרגמת ועורכת ספרי ילדים

  שלשום, בעודי מהלכת ברחוב, פתאום ראיתי תוכי קטן הולך על המדרכה לצדי. התכופפתי והרמתי אותו. לפי הקלות בה הצלחתי לתפוס אותו ידעתי שמשהו לא בסדר איתו, ואכן, עינו האחת היתה שתומה ומנוקדת בדם. בדרך הביתה הוא נשך אותי כהוגן. ארגנתי לו קופסה קטנה עם רשת שהצלחנו למצוא, והוא ישב רוב היום בלי לזוז, נוצותיו נפוחות, עיניו עצומות. צלוחית מים ופרוסת פרי שהכנסתי לקופסה - לא עניינו אותו.
  הגננת בגן של בני הציעה לקחת אותו אליה הביתה, גם לה יש ציפור אהבה ממין זכר שאיבד את זוגתו לפני זמן מה ומאז הוא בודד ומדוכא. אבל בגלל אי הבנה היא יצאה מהגן לפני שהספקתי להביא אותו, והוא נשאר אצלי בקופסה. הלכנו איתו לוטרינר שכונתי, שהציץ ואמר שהוא לא מבין בציפורים, אבל נראה לו שאולי מדובר בווירוס דווקא ולא בפציעה. הוא הציע שלמחרת נביא אותו שוב למרפאה והוא ייקח אותו לבית חולים לבע"ח שבו יש גם וטרינר ציפורים. אבל למחרת גם זה התפספס, עוד לא ביררתי למה, כנראה עוד אי הבנה. ובינתיים התוכי התאושש קלות והתחיל לגלות סימני חיים. הוא הפך את צלוחית המים מספר פעמים, ניקר בה, כרסם את מסגרת העץ של הקופסה הקטנה וניקר בפרוסת הפרי.
  כדי לעודד אותו, ניסיתי לנגן לו ציוצי ציפורים מיו-טיוב. ההשפעה היתה מיידית וניכרת: את הנוצות הנפוחות הוא משך אל גופו והזדקף, פקח עין גדולה (זאת שלא פצועה) והטה את ראשו. אחר כך גם שיחררתי אותו קצת מהקופסה ואפשרתי לו לעופף בחדר (אחרי שסגרתי את הדלת מפני החתולה!) וזכיתי לשמוע אותו מצייץ קצת. בחנות בעלי החיים שנמצאת במרחק הליכה מביתי לא היה כלוב ציפורים למכירה, אבל לפנות ערב עלה בי הרעיון המבריק להזמין הביתה כלוב במשלוח. התוכי, שהתאושש פלאים עוד לפני שהכנסנו אותו לכלוב החדש, התעודד עוד יותר בחלל המרווח יותר: הוא התנדנד בנדנדה, כרסם הרבה דוחן, שתה עוד מים, צייץ וטיפס בכל פינות הכלוב.
  מצחיק כמה נקשרתי אליו מיומו הראשון, וכמה השיפור במצבו מקרין עלי ועל מצב רוחי. מאז אתמול אני כל הזמן שמחה, כי התוכי שמח יותר. הילדים שלי התאהבו בו לגמרי, ודפי הטיוטה על שולחן הציור כבר מלאים ציורים של תוכים. טלי התעוררה מוקדם מוקדם בבוקר ומיד שאלה איפה התוכי (שמנו את הכלוב שלו בחדר האמבטיה בלילה, כדי שנוכל לסגור את הדלת מפני החתולה). היא מתחננת שנשמור אותו, ואני לא יכולה להתחייב: אולי עוד נמצא את הבעלים שלו, אולי בכל זאת נשדך אותו לתוכי של הגננת (אין דרך לדעת אם מצאנו זכר או נקבה), אולי בכל זאת נגלה שהוא חולה. אני מסרבת להבטיח לה שהתוכי ישאר אצלנו לתמיד, אבל בלב גם אני כבר רוצה לשמור אותו.
  אין לי תמונות שלו עדיין, אבל הנה לכם כמה סרטונים מיו-טיוב:
  

ציפורי אהבה מצייצות

קוקטיל מזמר לגוזלי ציפור אהבה

ומשם הגעתי לזה, שבכלל ריגש אותי. מי יודע, אולי יום אחד לא אצטרך לנעול את התוכי באמבטיה בלילה? שימו לב לליטוף העדין בהתחלה (גם זה די חוזר על עצמו בהמשך)
קוקטיל מזמר לחתול

ה"ממזרה" שברחה

• הג'קו שברח לחווה
  עם היה לי ג'אקו שקבלתי במתנה, נקבה נשכנית ולא יכולתי אפילו לשחק איתה, הייתה כבר בת 4. 
  כ שהתחיל האביב הייתי מוציאה את הכלוב שלה בבוקר לכניסה ליד הדלת שלי בגינה, ובערב הייתי מחזירה אותה הבייתה, על הדלת של הכלוב שמתי מנעול לכל צרה שלא תבוא.
  יום שישי אחד באו אלי לעבודה (עבדתי בפינת החי של הקיבוץ), ילדי אחד הגנים  והגננת אומרת לי שנדמה  לה שהתוכי ברח, כי הכלוב פתוח. איך זה יכול להיות אני שואלת, הרי נעלתי את הכלוב במנעול. "שום מנעול רשום נעליים" עונה לי הבחורה.
  רצתי כל עוד נשמתי בי, ולהפתעתי כי רבה - הדלת פתוחה, אין מנעול וגם אין ג'אקו.
  אציין שהבית שלי בזמנו היה בחורשת אורנים, ישבתי כשעתיים עם משקפת וחיפשתי את ה"ממזרה". שריקות  ודיבורים שלה שמעתי בלי סוף.קראה לכל ילדי השכנים, והחברים, עד שלבסוף מצאתי אותה על צמרת אחד העצים, בגובה של כ- 30-40 מטר, לא היה לי מה לעשות.
  בערב באים לספר לי שליד בית התרבות שלנו התאספו כולם להצגה, בלי כרטיסים.התברר שהתוכי שלי התמקם שם ו"שופך" את כל המשפטים והמילים שהוא יודע, ברור שכולם מתגלגלים מצחוק, אבל אותי זה לא הצחיק.    
  למחרת בשבת בבוקר השכמתי עם הזריחה, בתקווה שאולי אמצא אותו, אך - אין זכר בכל המשק, אפילו לא - נוצה.
  ביום ראשון בבוקר התחלתי לטלפן לכל הקיבוצים שבסביבה, וביקשתי לכתוב על לוח המודעות שלהם שברח תוכי ג'אקו אפור.ובמיוחד יסתכלו מסביב למקורות מים, כמו בריכה, שלוליות קערות גדולות, כיוון שידעתי שאוכל יש לו על צמרות העצים מהאצטרובלים, אבל כדי לשתות, הוא חייב יהיה לרדת.
  אחרי הצהריים, אני מקבלת טלפון שהתוכי נראה הקיבוץ בשריד (2-3 ק"מ מהקיבוץ שלי). מיד התארגנתי לנסוע לשם, וכאשר הגעתי לבריכה אומר לי המציל "הוא היה פה, אבל הלך!" "לאן הוא הלך?" אני שואלת אותו, "לא יודע! - הסתובב בין האנשים, האכילו אותו ואחר כך הלך". אבל הוא לא ציפור-בר אני אומרת לו ביאוש, ממש חתפתי התקפת עצבים טיפשות שהם גילו.
  לא הייתה לי בריבה חזרתי הביתה מבואסת, וממש בוכה.
  למחרת הגדלתי את רדיוס הטלפונים עד עפולה אולי יהיה לי מזל. והנה אחרי הצהריים שוב מאותו משק מתקשרת המרכזנית להודיע לי, שילדי פינת החי בקיבוץ מצאו את הג'אקו שלי.
  רצתי לכלבו קניתי בונבוניירה ענקית ומיהרתי לאסוף את ה"פושע הנמלט". הממזרה כל הדרך הבייתה צעקה "איפה את רינת?" משום מה רק חיפשה את הבת הקטנה שלי.

סיפור על תוכי שברח/ולאדי_vladigogo

זהו סיפור אישי מהחיים, ואין חכם כבעל ניסיון (המבין יבין).
לפני כמה שבועות קרה לי המקרה הנוראי ביותר שיכול לקרות למגדל תוכי, התוכי הצליח להשתחרר מהכלוב (אלוהים יודע איך). הכלוב היה אצלי במרפסת, וכמובן שהתוכי עף לשמיים הפתוחים מול הפרצוף ההמום שלי (שלא נזכיר את כוס התה שהפלתי). לאחר כמה שניות התחלתי להתאושש ונכנסתי לדיכאון רציני. מאוד אהבתי את התוכי (ציפור אהבה), הוא היה נורא חמוד ויפה, ומאוד הצטערתי על כך, חשבתי בהתחלה לצאת לחיפושים, אבל לא ידעתי איפה להתחיל ואיך להתחיל. ישבתי לי במרפסת והסתכלתי מסביב. הבית שלי נמצא מול עמק אחד ענקי, יכולתי לשמוע את השריקות של התוכי שלי (מה שגרם לי לעוד יותר דיכאון) לא ידעתי מה לעשות, הייתי אובד עצות. לבסוף פניתי לידידה טובה שלי ושאלתי אם יש לה רעיון, והיא אמרה לי כמו איזה חכמה סינית: "אם אתה רוצה לתפוס תוכי, עליך לחשוב כמו תוכי".

לא ממש לקחתי את דבריה ברצינות, רציתי לקנות תוכי חדש אבל לא יכולתי. היו לי יותר מידי רגשות אשם, נורא חיבבתי את התוכי.
עבר יום אחד והתוכי שלי עדיין לא חזר אלי, חשבתי על דבריה של ידידה שלי ואז אמרתי לעצמי, "אילו הייתי תוכי לאיפה הייתי הולך?" (כן, אני יודע שזה נשמע מגוחך). האזור שאני גר בו (כמו חלק גדול מאזור המרכז) הוא מדבר, ידעתי שכמו כל בעל חיים התוכי שלי צריך מים, ומזון. המאכל האהוב על התוכי שלי הוא ענבים, הוא תמיד זולל אותם באושר, לא מסוגל לעמוד מול ענב בלי לאכול אותו.
לקחתי מספר ענבים ושמתי אותם על שולחן גבוה שהיה לי במרפסת. בנתיים שהיתי במטבח (שמוביל למרפסת). החזקתי שמיכה גדולה ורכה (תזכרו שתוכים לא רואים טוב בחושך) והנה, לא עבר זמן רב, בעודי קורא ספר אני שמוע רעש מוזר, על השולחן ישבו לפחות חמישה ציפורים, לא יודע בדיוק מאיזה מין הם היו, אבל זה לא ממש משנה, כי אחד מהם היה בצבע ירוק, זה היה התוכי שלי, הוא פשוט היה ברברי, הוא העיף את כל שאר הציפורים לאחור והתנפל על הענבים.
ללא היסוסים, מייד תפסתי את השמיכה וללא אזהרה נוספת, קפצתי על השולחן ולכדתי את התוכי שלי יחד עם ציפור נוספת. רצתי לסלון (סגרתי את כל החלונות) ואז שחררתי את התוכי והציפור האחרת. את התוכי תפסתי בנפרד והכנסתי אותו לתוך הכלוב, לאחר מכן פתחתי את החלון והציפור השניה יצאה, כמובן שאחרי זה היה לי בלגן רציני בסלון, אבל הסוף טוב הכל טוב.

היום התוכי שלי (שמו זאוס) כבר תוכי יותר בוגר ונאמן, ואני אפילו משחרר אותו לעוף חופשי בבית (שכל החלונות סגורים).
אני יודע שיכול להיות שהמקרה שלי הוא סתם מקרה של מזל, אבל אני נותן לכם עצה טובה למקרה שהתוכי שלכם ברח.

1. חשבו על האזור ועל האקלים שבו אתם גרים, ואיך התוכי יכול להשתלב בו.
2. חשבו על המאכל האהבו על התוכי שלכם, מה הוא אוהב ומה הוא שנוא.
3. תשימו גורם משיכה לתוכי, עם זה צעצוע או מאכל, שימו אותו באזור פתוח, כמו מרפסת, גינה, עדן חלון.
4. תכינו משהו רך וגדול לתפוס בו את התוכי, כמו שמיכה, או מפת שולחן.